לפני 35 שנים החל לראשונה מצעד החיים, שהפך לאחד מאירועי הדגל של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מאז תחילת המצעד ועד היום צעדו על פסי הרכבת מאושוויץ לבירקנאו למעלה מ־300 אלף משתתפים מעשרות מדינות, כזכר לטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. השנה המצעד, המסמל חיים ותקומה להבדיל מצעדות המוות, יעמוד בסימן "הגבורה היהודית בשואה ורוח האדם" ויציין 80 שנה למרד גטו ורשה.
לאחר שנות הקורונה, שבהן התקיים המצעד במשך שנתיים באופן וירטואלי ולאחר מכן בנוכחות מצומצמת של 3,000 איש, השנה הוא יחזור למתכונתו המלאה. ביום שלישי הקרוב יצעדו במצעד כ־10,000 איש, בהם משלחות מיותר מ־25 מדינות מרחבי העולם.
את המצעד יובילו השנה 42 שורדי שואה מישראל ומהעולם, שר החינוך יואב קיש, דורון אלמוג, יו"ר הסוכנות היהודית; איריס וחיים טייב, בני דור שלישי לשורדי שואה; יפעת עובדיה־לוסקי, יו"ר קק"ל; איש העסקים היהודי־אמריקאי רוברט קראפט, שגריר ארה"ב בישראל טום ניידס, שגריר ארה"ב בישראל לשעבר דיוויד פרידמן ועשרות אלפי בני נוער יהודים ולא יהודים מרחבי העולם.
במצעד ישתתפו גם אנשי העסקים מתי כוכבי ואיתן ניישלוס, שתרמו תרומה משמעותית לשיקום נעלי הילדים שנרצחו באושוויץ־בירקנאו.
"נכחתי בכל המצעדים, ואני לא יכול להסביר לך אפילו עד כמה אני מתרגש בכל מצעד. אני דומע כל פעם מחדש", אומר עו"ד ברוך אדלר, סגן יו"ר מצעד החיים ואחד ממייסדיו, יחד עם ד"ר שמואל רוזנמן ואברהם הירשזון ז"ל (שר האוצר לשעבר).
אדלר עצמו הוא דור שני לניצולת שואה. בשנת 1936 אביו עזב את פולין והיגר לאורוגוואי, במטרה להביא אליו בשלב מאוחר יותר את ארוסתו, אווה לבית הלפרין (אמו של אדלר). אלא שאז פרצה המלחמה. הלפרין, שהייתה עדה לרצח בני משפחתה (הוריה, שני אחיה וקרובים נוספים), ניצלה בזכות אנטון סוחינסקי, גוי שהסתיר אותה בבור יחד עם משפחה נוספת ושקיבל את אות חסיד אומות העולם.
עשר שנים אחרי שנפרדו, התאחדו הוריו של אדלר באורוגוואי, שם נישאו. אמו לא דיברה על השואה, אבל רוח המאורע הטראומטי הייתה נוכחת תמיד. "רק באמצע שנות ה־80 אחי ביקש מאוד מאמא שתכתוב ספרון קטן עם כל קורותיה, וככה נודעו לנו הפרטים. עד אז ידענו רק שהיא עברה תופת ושקשה לדבר איתה על הנושא הזה", הוא אומר. "תמיד כשאני נמצא במצעד החיים, אני חושב על הסבל הלא יתואר שמיליוני אנשים, ביניהם אמא שלי, עברו במהלך תקופת השואה. אני חושב על אמא, על הסבל הנורא שלה, על כך שראתה איך גוררים את אמא שלה לטרבלינקה. חושב עד כמה הייתי רוצה היום – כשאני בקיא יותר בענייני השואה – להגן עליה יותר מפני הכל, מפני הזקנה, לפצות עוד קצת. הייתי בן טוב, אבל עדיין הייתי רוצה לפצות יותר על הסבל המטורף הזה".
מהי התרומה העיקרית של מצעד החיים לזיכרון השואה?
"זו תוכנית חינוכית מצוינת. רוב בני הנוער שמשתתפים במצעד מהמדינות השונות לומדים כמעט שנה על נושא השואה בטרם הגעתם. אחרי שהם חוזרים, עושים איתם כל מיני ישיבות הערכה. לכל משתתף צעיר יש לפחות עשרה אנשים קרובים – הורים, אחים, דודים, חברים – כך שאנחנו מדברים על חשיפה של מאות אלפים, כי הנוער הזה נהיה דובר של מה שראה, חווה והרגיש. מצעד החיים הוא תוכנית חינוכית שמטרתה לזכור ולא לשכוח, להילחם נגד ההשכחה, נגד הניסיון להשכיח ונגד האנטישמיות".
חקירות בעינויים
השנה, כאמור, המצעד יעמוד בסימן הגבורה היהודית בשואה ורוח האדם, ובמהלכו יצעדו ויישאו דברים גם נכדיהם של לוחמי המחתרת היהודית. בין בני הדור השלישי, יהיו איל צוקרמן, נכדתם של מפקדי הארגון היהודי הלוחם צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן; וניר יערי, נכדה של הלוחמת בלה חזן־יערי ז"ל.
חזן־יערי נמנתה עם רשת קשריות שהוקמה עם כיבוש פולין על ידי תנועות הנוער היהודיות כדי להצליח לעבור בין הגטאות, הערים והאזורים השונים. נערות ונשים צעירות בעלות מראה ארי נעו בדרכים וברכבות בזהות בדויה, העבירו ידיעות, הצילו אנשים והבריחו על גופן כסף ותחמושת. רבות מהקשריות נתפסו בידי הגרמנים ונרצחו. רק מעטות שרדו. חזן־יערי היא אחת מהן.
היא נולדה בפולין בשנת 1922, הייתה חברה בתנועת ה"חלוץ־דרור" ובאי"ל – הארגון היהודי הלוחם בשטחי הכיבוש הגרמני בפולין ובליטא. אחות פולנייה קתולית השאילה לה את זהותה וכך הפכה חזן־יערי לברוניסלבה לימנובסקה, מצאה עבודה כמתרגמת בגסטפו ואף נהגה לגנוב משם חותמות לצורך זיוף תעודות ואישורי מסע. במקביל יצאה לשליחויות בין הגטאות והבריחה ידיעות, מסמכים, כסף ותחמושת.
ביוני 1942, בזמן שליחות לוורשה, נעצרה ונחשדה כשייכת למחתרת הפולנית. היא נשלחה למאסר, עברה חקירות בעינויים, ובהמשך הועברה לאושוויץ־בירקנאו בתור אסירה פוליטית פולנייה, שם נחקק על זרועה המספר 24458. חזן־יערי צעדה בצעדת המוות ושרדה. רוב בני משפחתה נספו בשואה. היא נפטרה בשנת 2004 ולאחר מותה קיבלה את "אות המציל היהודי", הניתן כהוקרה ליהודים שחירפו נפשם בהצלת בני עמם בשואה.
"זו תהיה הפעם הראשונה שלי במצעד החיים וגם בפולין", אומר ניר יערי, 22, העוסק בתחום ההייטק. "זה אירוע משמעותי עבורי. סבתא נפטרה כשהייתי בן 4 ואין לי כמעט זיכרונות ממנה. אבל את הסיפור שלה אני בוודאי מכיר. היא הוציאה ספר עם זיכרונותיה, וגם אבא שלי ממש חוקר את תחום השואה, את הסיפור של סבתא, זה מאוד קרוב ללבו. עכשיו, לקראת הנסיעה, נכנסתי לסיפור של סבתא ביותר עצימות".
מה הכי הפתיע אותך בסיפור שלה?
"האנושיות, העזרה לזולת. יש משהו מאוד מרשים בכך שכשאתה נמצא במציאות מאוד קשה, ועדיין אתה מגלה רגשות כלפי אחרים ולא מתעסק רק ברצון שלך לשרוד. סבתא סיכנה את החיים שלה עשרות פעמים כדי לעזור לאחרים. היא קודם כל דאגה לאחר תוך סיכון החיים שלה. עם הזמן אנחנו מאבדים את ניצולי השואה, ולכן לדור הצעיר יש חשיבות להמשיך לספר את הסיפור ולהעביר את המסר".
בואי אמא
למצעד החיים תצטרף השנה שורדת השואה שושנה טריסטר, אומנית בת 87 מתל אביב, שתשיר ביידיש במהלך הטקס, יחד עם עברי לידר, את השיר "בואי אמא". טריסטר נולדה בעיר חודורוב בפולין. כשהחלה המלחמה הייתה בת 4. במהלך המלחמה שהתה בגטו, שם הייתה עדה למראות זוועתיים. בשנתיים האחרונות למלחמה הסתתרה עם שמונה מבני משפחה (הוריה, אחיה, סבתה ומשפחתה של דודתה) בתוך בור מתחת לפני האדמה שחפר אביה בחודורוב.
עבודות האומנות הרבות שלה מתארות את החוויות הקשות והזיכרונות מתקופת השואה. "אני מאוד מתרגשת, זה לא פשוט", אומרת טריסטר ימים ספורים לפני הטיסה למצעד החיים. "בעבר כבר ליוויתי קבוצות לפולין, אבל הפעם זה מעמד אחר לגמרי. הפעם אני גם מופיעה בטקס וגם מתכננים להפגיש אותי עם נוער מהתפוצות. עברתי ילדות הכי קשה ורק לפני שבע שנים התחלתי לדבר על הנושא. תמיד הייתי נראית מלאת חיים, שמחה בכל מקום, הדחקתי לגמרי את מה שעברתי. אנשים לא ידעו.
"חשוב לי מאוד לדבר בפני הנוער, אני מרגישה בזה ייעוד. חשוב לי לא רק לספר מה היה, את הזוועות, אלא גם להעביר להם מסר: 'תתנדבו, תהיו אנשים טובים, חברים אחד של השני'. חשוב לי שבני הנוער יספרו לאחרים מה שישמעו ממני, כדי שדבר כזה לא יקרה שוב".
מה מסמל מבחינתך השיר "בואי אמא"?
"מבחינתי זהו שיר געגועים לאמא שלי, רבקה ז"ל, שמאוד תמכה בי בכל התקופה הנוראה שעברנו. בתקופה הארוכה שהתחבאנו כולנו בבור חשוך, הייתי בוכה לאמא: 'למה אלוהים לא שומע ולא רואה אותנו? אין לנו אוכל, שנתיים אנחנו לא מתרחצים'. אמא הייתה כל הזמן מחבקת אותי ואומרת: 'את תראי, עוד תהיה שמש, יהיו ציפורים'. הייתי עונה לה: 'אני תמיד רוצה להיות בחושך, כי באור אנחנו בורחים, וגם כשהיינו בגטו ראיתי דברים נוראיים'. אמא עודדה אותי, הבטיחה שלעולם לא תעזוב אותי".
השיר הזה, מוסיפה טריסטר, "יזכיר לי תמיד את החיזוקים של אמא. תלמידים תמיד שואלים אותי מה עשינו שנתיים מתחת לאדמה. אכלנו הרבה חודשים מה שאוכלים חזירים. שתינו שלג. אני זוכרת שיום אחד נאנחתי, כבר לא היה כוח לבכות. הראיתי לאמא את היד שלי. כבר לא היה בה עור ולא בשר. הייתה אקזמה שדיממה. אמא התחילה ללקק לי את הדם ואת המוגלה וחיבקה אותי. בבוקר ביקשה שאנסה להטיל שתן בקופסה קטנה ומרחה בזה את היד שלי. בסוף המלחמה הגיעו הרוסים. שוחררנו. אמא הייתה גיבורה. נתנה לי תמיכה, כוח ואמונה בכל התקופה הנוראה שעברנו".