"כשגילינו את המכתב הזה בפעם הראשונה, הייתה התרגשות גדולה. בכל פעם, לקראת יום השואה והגבורה, זה מרגש מחדש". כך מספרת הח"כית לשעבר, רחל עזריה, המכהנת כיום כמנכ"לית "כולנו", על המכתב שנחשף לאחר מלחמת העולם השנייה, שבו הסבתא רבא שלה מתלוננת על רדיפת היהודים בגרמניה, למרות תרומתם הרבה והקרבתם.
הייחוד במכתב הוא תשובה בכתב יד של אדולף היטלר, שבה הוא דוחה בגסות את הטענות על פגיעה ביהודים ומגדיר אותן כ"שקר וכזב".
לאחר שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, ב־31 בינואר 1933, והחלה הסתה והתנכלות ליהודים, כתבה פרידה פרידמן, הסבתא רבא של עזריה, מכתב לקנצלר גרמניה פאול פון הידנברוג, שבו כתבה: "הייתי מאורסת ב־1914, ארוסי נהרג בשדה הקרב ב־1914. אחיי מקס ויוליוטס כהן נהרגו ב־1916 ו־1918, ואחי היחיד שנשאר בחיים, וילי, שב מהמלחמה עיוור. כל השלושה קיבלו עיטור צלב הברזל על שירות לארצם. אבל עכשיו, ברחובות ארצנו מחולקים עלונים שאומרים 'יהודים החוצה!', ונשמעות קריאות גלויות לפוגרומים ולמעשי אלימות נגד יהודים. האם הסתה נגד יהודים היא סימן לאומץ או לפחדנות, בזמן שהיהודים הם 1% מהעם הגרמני?".
הינדנבורג השיב שהוא לוקח את דבריה ברצינות והעביר את המכתב לתגובתו של היטלר, שענה בכתב יד והאשים את פרידמן בכך שהיא משקרת ושלא היו קריאות לפוגרום.
כמה שנים אחר כך פרידמן ספגה מכה נוספת, כשהגסטפו בא לחפש את מרטין בעלה. הוא היה וטרן של מלחמת העולם הראשונה, ולכן היה מוגן יחסית ועסק בהצלת יהודים שלא הייתה להם הגנה.
כשהגסטפו דפקו על הדלת באמצע הלילה, היא יצאה אליהם בקור רוח ואמרה: "הוא נטש אותי בזמן, אני שבורת לב". מרטין, שכבר חשש שהגסטפו יגיע אליו, החל לישון בלילות במשרדו. המכתב שכתבה פרידמן, עם התשובה בכתב ידו של היטלר, נלקח על ידי הבריטים כשלל ארכיוני, וכיום הוא נמצא בארכיון בקובלנץ.