המשפט הראשון של ראש המועצה ליחסי חוץ, ריצ'רד האס - דיפלומט ותיק, מכובד ומוכר כשלעצמו - היה משפט של הסתייגות. הוא נקרא לראיון ברדיו הציבורי כדי להסביר את מדיניות החוץ של שני המועמדים לנשיאות, אבל הרגיש צורך להזכיר שבאופן כללי מה שמועמדים אומרים במהלך הקמפיין "נועד להגדיל את סיכוייהם להיבחר". יכול להיות שיש להם בראש קווים מנחים למדיניות, ויכול להיות שאין. כך או אחרת, הם יחשפו רק את מה שמתאים להם גם פוליטית. ואם יתברר שזה לא מתאים, כפי שקרה לדונלד טראמפ ביחס למדיניות ההגירה, הם לא יהססו לשנות. לא לשנות את המדיניות - לשנות את מה שהם אומרים שהיא המדיניות.
לכן כל דיון במדיניותה הצפויה של הילרי קלינטון, בהנחה (הנראית סבירה כעת) שתיבחר, צריך להתחיל בהערת אזהרה: קלינטון מעולם לא הייתה פוליטיקאית שנוטה לחשוף את קלפיה. היא אישה חשדנית, מוקפת בחומות של נאמנים ובמערכת משומנת של יועצים ודוברים, מיומנת בהסתרה, מעדיפה חשאיות. אלה הדברים שהוציאו לה שם של אישה לא לגמרי ישרה. של תככנית וושינגטונית. אלה הדברים הגורמים לאמריקאים לנבור שוב ושוב במיילים ששלחה בנתיב עוקף משרד החוץ, בהנחה שמשהו לא כשר ודאי מסתתר בהם. שאם לא כן, מדוע טרחה לעקוף, ולהסתיר, ולהתחמק מלומר את כל האמת.
אבל לבחינה של מה שתרצה קלינטון להשיג במדיניות החוץ יש גם יתרון מובנה על פני בחינה של יריבה טראמפ. הוא רק מדבר, היא כבר עשתה דבר או שניים. הוא לא מבין הרבה, היא בלי ספק יודעת, מכירה ומבינה הרבה יותר. לקלינטון יש רקורד: היא תמכה בפלישה האמריקאית לעיראק ב־2003. זה פעל לרעתה בבחירות 2008, וטראמפ מנסה לנצל זאת נגדה גם היום, בטענה שיש לה היסטוריה של תמיכה בהרפתקאות כאלה. והוא צודק: כפי שקלינטון תמכה במתקפה בעיראק, כך תמכה עוד הרבה קודם לכן, בימי ממשל הנשיא ביל קלינטון, בהתערבות אמריקאית במלחמות ביוגוסלביה, וכך תמכה הרבה לאחר מכן, בימי הנשיא ברק אובמה, במעורבות אמריקאית בהפלת משטרו של מועמאר קדאפי בלוב. קלינטון אולי אינה ששה אלי התערבות כמו כמה מיועציו הנִציים של הנשיא ג'ורג' בוש, אבל היא בוודאי לא חשודה בבדלנות נמנעת כמו זו שמציע טראמפ.
זה יכול להשפיע על האופן שבו קלינטון תפעל בסוריה, אם לא תרגיש שכבר מאוחר מדי לפעול. בממשל אובמה היא הייתה מהבכירים שסברו שאפשר ושרצוי לעשות יותר. לא מלחמה, אבל אולי מטרייה אווירית שתמנע ממטוסיו וממסוקיו של בשאר אסד להמריא. אובמה, כידוע, הכריע אחרת. וההכרעה הזאת תהפוך כל החלטה של הנשיא הבא לקשה יותר, משום שעובדות כבר נקבעו בשטח, כולל עובדת המעורבות העמוקה של הרוסים והטורקים, שיהיה לאמריקה קשה לגלגלה לאחור.
אמרה וצדקה
קלינטון טוענת שטראמפ מתכוון לאפשר לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין לתמרן אותו. זו כמובן טענה פוליטית, אך היא נשענת על סימנים שלמועמד שמולה אכן קל יותר, פשוט יותר, להשלים עם האגרסיביות הרוסית מסוריה ועד אוקראינה. הטון של קלינטון בעניינו של פוטין נוקשה הרבה יותר. נוקשה גם מזה של אובמה. נדמה שהמועמדת הדמוקרטית סבורה שלאמריקה חובה ואינטרס להכיל את התוקפנות הרוסית ולוודא שאינה מאיימת על השכנים האירופים, ושאינה קונה דריסת רגל, על חשבונה של אמריקה, במקומות אחרים בעולם. המזרח התיכון הוא בלי ספק אחד מהם.
מה תעשה בפועל כדי לבלום את פוטין? ראוי להזכיר שההיסטוריה של קלינטון עם רוסיה לא נוסכת ביטחון ביכולתה להתמודד איתו. כשרת החוץ של אובמה, קלינטון יזמה את ה"אתחול" של היחסים עם רוסיה - כולל אותו אירוע מביך שבו הגישה לשר החוץ סרגיי לברוב כפתור אדום שהיה אמור לסמל את האתחול, אך בדיעבד התברר שבכתובת ברוסית שהוצמדה לו נפלה שגיאה, ובמקום "אתחול" נכתב "חיוב יתר". מלבד תקלת הכפתור, גם האתחול עצמו לא עלה יפה. היחסים עם רוסיה התקלקלו בעקבות פלישתה לגיאורגיה בתקופת בוש. אובמה אתחל אותם, ויתר על לא מעט נכסים במזרח אירופה בתמורה לרצונם הטוב של הרוסים, ובסופו של דבר נאלץ להתבונן בהשתאות כיצד רוסיה פולשת לאוקראינה.
ייתכן שקלינטון למדה את הלקח שלה מהאירועים הללו. היא רחוקה מחלומות אוטופיים, ותפיסת עולמה קשוחה, ריאליסטית. למעשה, מאז ג'ורג' בוש של סוף שנות ה־80 לא היה בבית הלבן נשיא שתפיסותיו דומות כל כך לאלה של ממסד יחסי החוץ האמריקאי. היא לא תהיה נשיאה שתאתגר את הממסד הזה ברעיונות קיצוניים או שתפחיד אותו בהצעות חריגות. היא לא תהיה נשיאה שתזלזל בו, כפי שטראמפ מזלזל בו - היא תהיה נשיאה שתישען עליו. היא תהיה נשיאה שתרכיב ללא קושי צוות דיפלומטי של בכירים נכבדים בקהילתם.
היא אישה שמאמינה בבריתות בינלאומיות, בקואליציות, בעבודה עם ידידיה של אמריקה. אחד הוויכוחים המהותיים שניהלה בממשל אובמה היה נגד החלטתו של הנשיא לנטוש את הנשיא המצרי חוסני מובארק. אם אמריקה תנטוש את ידידיה - ומובארק היה ידידם של ממשלים אמריקאיים במשך 30 שנה - כל בעלי בריתה יטילו ספק במהימנותה, טענה בישיבות הארוכות שבהן השתתפה בראשיתו של מה שכונה אז "האביב הערבי". היא הייתה, לאורך כל הדרך, ספקנית ביחסה לשינויים המהירים מדי המתחוללים במדינות חשובות. לסגנה, ג'ים סטיינברג, אמרה אז שאינה מאמינה שהקהל של כיכר א־תחריר יוכל לספק תחליף הולם למובארק. אמרה - וצדקה.
קומבינציה לא שגרתית
אבל היו לא מעט פעמים שבהן קלינטון טעתה. להגנתה ייאמר שהיא לא ישבה מעולם במושב הנהג. אובמה ישב בו, ולא תמיד אפשר לשריו, ואפילו הבכירים ביותר, לשרטט את מדיניות החוץ. ועוד: גם כיום היא אינה חופשייה לומר כיצד בכוונתה לנהוג, משום שהיא מבקשת לזכות בקולותיהם של לא מעט אזרחים - ובהם המצביעים הדמוקרטים של ברני סנדרס - שהמדיניות שלה עשויה להיראות להם ימנית מדי.
התוצאה לעתים בעייתית. קלינטון תמכה בהפלת משטר קדאפי, כי סברה שיש לאמריקה אחריות להנהיג, אך לא עשתה דבר כדי למנוע מלוב לגלוש לכאוס המאפיין אותה כיום, לאחר שהופל המנהיג, משום שאינה רוצה לתמוך במדיניות לא פופולרית, שתוצאותיה מפוקפקות, של "בניית לאום". כמו שכתב עליה זלמאי ח'לילזאד, מי שהיה שגריר ארצות הברית באפגניסטן ואחד הדיפלומטים הבכירים של ארצות הברית בעשור וחצי האחרונים, "יש פער בין מטרותיה ושאיפותיה לבין האמצעים שהמליצה לנקוט כדי להשיגן".
אבל יכול להיות שהקושי אצל קלינטון מהותי יותר: לא תמיד ברור מה המטרות שלה. כלומר, יש לה הרבה מטרות, רובן חשובות, אבל ברור שלא תוכל להשיג את כולן. לכן תיאלץ לקבוע סדר עדיפויות ברור, להקריב את החשוב לטובת הדחוף, להקריב את הרצוי לטובת ההכרחי. כשרת החוץ, הרבתה קלינטון לעסוק במעמדן של נשים בעולם. זה בלי ספק יעד חשוב, אך אם תשקיע בו משאבים רבים, לא בטוח שיישארו משאבים גם לבלימתה של סין ולהכלתה של רוסיה. כמועמדת היא אומרת שיש לאתגר ביתר תקיפות את מצב זכויות האדם בסין, אך אם תעשה זאת ספק אם תזכה, כפי שהיא רוצה לזכות, בשיתוף פעולה סיני להפעלת לחץ על המשטר הצפון־קוריאני.
עוד כשהייתה שרת החוץ ביקשה קלינטון לעקוף את הוויכוח הקבוע בין מי שסבורים שרצוי לתעדף "עוצמה קשה" (hard power) – קרי, עוצמה צבאית ואסטרטגית – לבין מי שסבורים כי כוחה של אמריקה בעוצמתה ה"רכה" – קרי, דיפלומטיה, תרבות, ערכים. לכן היא המציאה מושג שהיה אמור לסמל את הדרך שלה: "עוצמה חכמה" (smart power); מושג שנשמע טוב, ומשמעותו מעורפלת. הוא הוביל לכמה מהלכים של ארגון מחדש במשרד החוץ, אך לא לשינוי ברור שאפשר להצביע עליו, ודאי שלא להישגים מהותיים.
ג'יימס טראוב כתב במגזין "פוריין פוליסי", באחד מעשרות ניסיונות שנעשו בחודשים האחרונים לנתח את מדיניותה הצפויה של קלינטון, כי יש בה "קומבינציה לא שגרתית": מצד אחד, היא חושבת על יחסים בין מדינות כפי שחשב עליהן שר החוץ לשעבר הנרי קיסינג'ר. חשיבה קרה, כוחנית, שיש בה מידה גדולה של ציניות מפוכחת. מצד שני, כתב, היא חושבת על תפקידה הגלובלי של אמריקה "בערך מה שחושב ברק אובמה", עם חלומות על שיתוף פעולה בינלאומי שיעצור את התחממות כדור הארץ וישפר את מצב זכויות האדם. לאבחנות האלה אפשר להוסיף עוד סעיף או שניים: קלינטון הוכיחה בתמיכתה בתגבור הכוחות של אובמה באפגניסטן שהיא רוצה לעשות את הדבר הנכון והמוסרי, כמו בוש הבן, אך גם הוכיחה - בלוב ובתגבור האיטי והמהוסס בסוריה - שהיא רוצה להציב מטרות ריאליות, לא שאפתניות מדי, כמו בוש האבא.
הסתירה הזאת עשויה להוביל לתוצאות מכל מיני סוגים, גם בנושאים הקשורים לישראל. קלינטון תמכה בהסכם הגרעין עם איראן, אך קובעת שיש לאכוף אותו בקפדנות, מה שממשל אובמה, לפי גילויים חדשים מן השבוע שעבר, לא מקפיד לעשות. קלינטון תומכת ב"שימור העליונות הצבאית של ישראל באזור", וכנראה לא תהרהר, כפי שהרהר אובמה, אם אמריקה באמת נדרשת לשימור עליונות כזאת. מצד שני, קלינטון נושאת מטען של מחויבות לתהליך מדיני שמטרתו הקמת מדינה פלסטינית, והיא נושאת מטען של חשדנות כלפי הממשלה שמכהנת כיום בירושלים. בין כל אלה היא תצטרך לבחור מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. בין כל אלה היא תצטרך להחליט מה "קשה" מה "רך" ומה באמת "חכם" לעשות.