31 באוגוסט, חמישי הבא, יהיה יום חג לספורט הישראלי, כשישראל תארח לראשונה את משחקים של אליפות אירופה בכדורסל. לקראת המאורע ולרגל הופעת הספר “להקפיא את הזמן” בהוצאת "עולם חדש" שכתבה בתו, ד”ר מיכל חמו־לוטם, פגשתי את אברהם חמו, אחד ממאמני העבר של הנבחרת הלאומית.

אחד הגילויים המפתיעים שבספר מחזיר אותנו לאי־אז ב־74’, השנה שבה זכתה הנבחרת הישראלית בכדורסל באליפות אסיה, שנערכה בטהרן. מתברר שטריקים ותככים אינם פטנט עכשווי. “כמאמן הנבחרת, בגלל סיבות פוליטיות באיגוד הכדורסל, נאסר עלי באופן שרירותי לקחת למשחקים בטהרן אמריקאים ששיחקו בארץ גם אם הם היו יהודים”, מספר חמו. “כשנאלצתי להשלים עם הגזרה וגייסתי לנבחרת עוד שחקנים צברים כתחליף, התקוממו ממכבי תל אביב וטענו איך ייתכן שהנבחרת תיסע בלי הכוכב שלה, טל ברודי”.

אבל בסוף האיגוד התרצה והוא נסע וכיכב.
“נכון, ושמחתי להחזיר את טל לנבחרת. בינתיים התברר שאי אפשר יהיה לשתף אותו במשחקים מפני ששמו לא הועבר למארגני אליפות אסיה עם

שחקני הנבחרת האחרים. באיגוד הכדורסל מצאו דרך לעקוף את הבעיה: טל נסע תחת זהות של שחקן אחר, שהיה בנבחרת ונופה. שיתפנו בסוד את הכתבים הישראלים, שהתלוו למשלחת ונתנו יד למהלך”.

ברודי מאשר את הסיפור: “היה לי אישור לשחק, אבל ראיתי על טופס המשחק שהופעתי שם בשם של שחקן אחר, שרי בן־צבי”.




טל ברודי מניף את הגביע, 1977. צילום: hot 8טל ברודי מניף את הגביע, 1977. צילום: hot 8

כלומר, חמו, כמאמן הנבחרת, שיתפת שחקן בשם בדוי.
“אכן, בעוד ששיתפתי את טל תחת השם של שחקן צעיר מהפועל חיפה, נשארו בארץ שחקנים אחרים ילידי ארצות הברית, ובהם בארי לייבוביץ’ וסטיב קפלן”.

משתמע מכך שכמי שהיה גם קצין משטרה בכיר, היית אמור לעצור את עצמך.
“טוב, לא נגזים. זו לא הייתה עבירה פלילית. אולי אתית, לכל היותר”.

זירת אליפות אירופה בכדורסל מוכרת היטב לחמו. בהדרכתו דורגה הנבחרת פעמיים - בספרד ב־73’ וכעבור שנתיים ביוגוסלביה של אז - במקום השביעי המכובד, תוך חיפוי על היעדר גובה במשחק קבוצתי והגנתי מלוכד.

כשחמו, מי שקודם לכן כיכב בנבחרת כשחקן, מתבקש להתייחס לנבחרת של היום, הוא אומר: “לנבחרת הנוכחית יש שחקן אן־בי־איי לגיטימי כמו עומרי כספי, משהו שבכלל לא חלמנו עליו. עם זאת, עד כה, גם עם כספי, הנבחרת הנוכחית לא שחזרה את ההישגים שהשיגה הנבחרת בשתי האליפויות אחריי, שבהדרכתו של רלף קליין הגיעה למקומות 5 ו־2. כעת, הבה נהיה אופטימיים שבהמשך למשחקי ההכנה המוצלחים הנבחרת תתעלה על עצמה באליפות אירופה”.

כמי שאף אימן את מכבי תל אביב ב־74'-75', אתה אופטימי גם לגביה, לאחר שהחליפה את כל הסגל שלה?
“השאלה אם יש סיבה לאופטימיות. לא זכורה לי מהפכה כזו בקבוצתה ברמתה של מכבי תל אביב, מהלך שבו רב הסיכון מהסיכוי. אני חושש שנעשתה כאן טעות נוראית, כי לקבוצה, עד שהיא מתגבשת, לוקח זמן, מה גם שכל אחד מהשחקנים שגייסה בא ממקום אחר וממנטליות אחרת”.

כלומר, מכבי תל אביב צפויה לעוד עונת בלהות?
“עלולה להיות לא רק עונת בלהות, אלא גם עונה של בכייה לדורות. זאת, אלא אם לא מחפשים הישגים מהירים ובונים קבוצה לטווח ארוך. הפעם נלקח הימור שכמוהו לא ראיתי בכדורסל. לפחות היו משאירים חלק מהישראלים של העונה שעברה כבסיס לקבוצה מתחדשת. בכל אופן, איך שהם היו בעונה שעברה, מפוצלים בין מחנות של שחקנים ישראלים ושל שחקנים אמריקאים, זה לא היה יכול להימשך”.




מעבר לכביש

מההווה המעורפל אנחנו עוברים לסיפורו של חמו בעקבות ספרה של בתו. חמו, (83), עלה ב־50’ ממצרים, ואגב הפגנת תושייה יחסית לגילו דאז – 15.5 - הבריח עמו משם ארצה את משפחתו. הם הגיעו לבית עולים בפרדס חנה, ואת חייו בארץ החל חמו בעבודת כפיים - בבניין, בסלילת כבישים ובחפירת בורות בפרדסים, אבל נפשו נהתה כל הזמן לכדורסל.

כמי שהיה שחקן נוער מצטיין במכבי קהיר, פנה באופן טבעי לקבוצת מכבי חיפה. כשנתקל במועדון שלה בשערים סגורים, חצה את הכביש לקבוצת הפועל חיפה, שם נהיה גדול שחקניה. חמו היה אז צעיר חסון, בנוי לתלפיות, ווינר בנשמה, שלא עשה הנחות לאיש.

עם הנבחרת על שלל כוכביה היה אמור להתחרות באולימפיאדת מלבורן 56’, אבל כשמבצע סיני קרקע אותם, קיבלו שחקניה כתחליף צ’ופר של מסע בלתי נשכח לארצות הברית. לדבריו, שם השתנה הכדורסל שלו, כשסיגל לעצמו את ההוק שוט, זריקת וו אה־לה כארים עבדול ג’באר. אומנם הוא התנשא “רק” לגובה של 1.92 מטרים, “אבל בכותרות היו כותבים עלי ‘הענק החיפאי’, ומבחינתנו תני (תנחום כהן־מינץ המנוח) נחשב עם 2.02 המטרים שלו לוואו, ענק אמיתי”.

לפי הספר, הכדורסל היה בשנים ההן כל עולמו של חמו. הוא היה כדורסלן וקצין משטרה צעיר כשהכיר את רעייתו, מירה לבית פרידמן, בת לניצולת שואה, הצעירה ממנו בשש שנים. את הצעת הנישואים לאהובת לבו, תלמידת הריאלי, הציע במהלך נסיעה באוטובוס השחקנים למשחק בירושלים, וכעבור שנתיים היא המתינה לו עם ההזמנות לחתונה בנתב”ג, בשובו, איך לא, מאליפות אירופה בטורקיה.

בהיותו בן 32 היה חמו בכדורסל הישראלי אחד הראשונים, אם לא הראשון, על תקן של מאמן־שחקן: “כשהפועל גבת רצו לעלות לליגה הראשונה, הם גייסו אותי כשחקן חיזוק והתנו זאת בכך שגם אהיה מאמן שלהם. כך נזרקתי בבת אחת למים ונהייתי גם המאמן של עצמי. אמרתי - יאללה, זאת ההזדמנות”.

בתוך שנים אחדות הגיע חמו לאימון הנבחרת. כך היה המאמן שלה כשמלחמת יום הכיפורים תפסה אותה באליפות אירופה בברצלונה. חמו הגיע ליום הקדוש מבסוט עד הגג. זאת, לא רק בזכות הניצחונות של הנבחרת, כמו גם שבזכותם הזמין אותו שליח הטלוויזיה לשם, דן שילון, לפני הצום לארוחת דגים חלומית, שאותה אינו שוכח עד היום. בצהרי יום הכיפורים שמע נקישה על דלת חדרו במלון, ובעקבותיה באה ההודעה בדבר המלחמה שפרצה בארץ.

“ישר התנפלנו על הטלוויזיה ונהיה לי שחור בעיניים”, הוא משחזר. “בטלוויזיה הספרדית הראו את המצרים מתגברים על קו בר־לב ומניפים את הדגל שלהם בסיני, תוך השמעת הצהרות רהב כאילו ניצחו את הישראלים. פחדתי אז כפי שלא פחדתי בחיים. עד שהחזירו אותנו לארץ דרך רומא, כמעט יצאה לנו הנשמה”.

באותה אליפות הייתה לחמו אחריות על צעיר שחקני הנבחרת, מיקי ברקוביץ’, אז בן 19. לדבריו, לא רק שאמו כמעט מנעה את נסיעתו מרוב דאגה בתקופה שאחרי אסון מינכן, אלא שיהושע רוזין, מאמנו המיתולוגי במכבי תל אביב, הטיל וטו. “אם תיקח את הילד, תהרוס אותו כי הוא ירים את האף”, חשש. “הייתי צריך להרגיע אותם, שלא רק שילמד במסע הזה ישירות מטל ברודי, אלא הוא ייסע באחריותי”, הבטיח. “מיקי מודה לי עד היום”.




מיקי ברקוביץ בצעירותו. צילום: עדי אבישימיקי ברקוביץ בצעירותו. צילום: עדי אבישי

לאחר קרוב לארבע שנים כמאמן הנבחרת, פוטר חמו ב־76’ ומאז התנתק מהכדורסל. “בכל מקרה לא הייתי מסוגל להמשיך עם חבורת הנחשים ששלטה באיגוד הכדורסל”, הוא סח במרירות שלא קהתה עם השנים. “זאת, כשכל השירות שלי שם סבלתי מהתנכלות מתמשכת מצד עסקנים ברמה נמוכה, שכל מה שעניין אותם היה הפרסום של עצמם”.




הכישרון של דור ההמשך

חמו היה יכול להרשות לעצמו לעזוב את הכדורסל, שממנו הוא מגיח למבצעים כגון הענקת גביעים לקבוצות ההוגנות, מאחר שבמקביל הייתה לו קריירה מוצלחת במשטרה, ש”אותה לא התפתיתי לעזוב גם כשהוצע לי להמשיך לאמן את מכבי תל אביב מעבר לעונת 74’".

נדיר שספורטאי בכיר דוגמת חמו מטפס במקביל בסולם הדרגות במשטרה. לאחר מלחמת ששת הימים הקים את תחנות המשטרה בעזה ובאל־עריש ובהמשך שימש, בין השאר, כראש מפלג הנוער במחוז תל אביב וכסגן מפקד ירקון. לשיאו במשטרה הגיע כשבהיותו בדרגת ניצב משנה הקים את האגף לקשרי קהילה ומשטרה במטה הארצי.

במסגרת תפקידו זה נהיה לשעה קלה כוכב טלוויזיה, כשעם קולו הרדיופוני הגיש פינות משטרתיות שבועיות ב”זהו זה”, עד שנסגר לו הברז במפתיע. "המפכ”ל שלי, אריה איבצן, סיים את תפקידו ומי שהחליף אותו, דוד קראוס, הצר את צעדיי כך שב־86’ יצאתי לגמלאות מוקדמות", הוא משחזר. "אם היה לי חלום להגיע מתישהו למפכ”לות, הוא התאדה”.

מה רצה ממך קראוס?
“כנראה הגובה שלי הפריע לו”.

עם פרישתו הכפויה מהשירות הקים חמו עם רעייתו, אשת חינוך שגם כיהנה כנשיאת המועדון המסחרי־תעשייתי, את “המכון לחינוך מפעיל ומונע”, שבאמצעותו הם פועלים ללא לאות למניעת אלימות, סמים ואלכוהול. בני הזוג כתבו לא פחות מ־17 ספרים על הנושא. “מטרת הפעילות שלנו היא לתת כלים לילדים ולבני הנוער מול התופעות השליליות האלה”, מציין ניצב משנה בדימוס חמו, שבין השאר כיהן כנגיד ארצי של רוטרי ישראל. “ברור שלא ניתן להשיג כאן ניצחון מוחלט. החיים טומנים בחובם טוב וגם רע, ורצוי שיהיה בהם מסר”.

הוא ומירה, תושבי רמת גן ותיקים, אוהבים ליהנות מאופרות, מקונצרטים, מהצגות ומסרטים, אף שחמו אינו קל תנועה. “פעמיים שברתי את הרגליים”, מספר ספורטאי העבר הנערץ. “תחילה שברתי את רגל שמאל בתום הרצאה שהעברתי בקריית גת, וכעבור שנה שברתי בבית את הרגל השנייה. כבר לא אוכל לחזור לשחק כדורסל”.

בני הזוג חמו מתברכים בדור ההמשך שלהם, כולל ילדיהם מיכל, מאור ומתן, והנכדים. “להקפיא את הזמן” הוא ספרה הראשון של הבת הבכורה, ד”ר מיכל חמו־לוטם, רופאת ילדים, העוסקת במקביל בפעילות ציבורית. מה פתאום ספר על משפחת חמו?

“הרעיון לספר עלה אצלי כשבטיסה לניו יורק סיפרה מי שישבה לידי שהיא באה לישראל כדי לחפש עדויות על אביה, הארכיטקט הדגול, שהיא נזכרה לכתוב עליו שנים לאחר שנפטר”, מספרת מיכל. “כשחזרתי ארצה, סיפרה לי חברה שלאחר שאמה הלכה לעולמה, מצאה אצלה הרבה מסמכים שלצערה לא דיברה איתה עליהם קודם לכן. אז אמרתי לעצמי שכל עוד אנחנו פה, מוטב לשמוע מההורים את הסיפורים ולהעלות אותם על הכתב. דרכם אולי חיברתי סוף סוף את הסיפור שלי”.