נפתח בטיעוני ההגנה: גולדן סטייט היא קבוצה מדהימה. במהלך השנים האחרונות היא שברה שיאים חשובים יותר (מאזן 9:73 בעונה הסדירה) וחשובים פחות (37 נקודות של קליי תומפסון ברבע אחד). יש לה שחקנים שיכולים לקלוע מכל מקום במגרש, בכל שנייה של המשחק, ואפילו החימום שלהם הוא אטרקציה ששווה צפייה. הם חינניים, לא אלימים וגם לא ממש טראש-טוקרים, למעט דריימונד גרין. בדיוק מהסיבה הזאת, לא מפתיע שהוא היחיד שהגיע למשחק 7 עם רצח בעיניים ובלט בהיעדרו במשחק מספר 5.
החינניות הזו של גולדן סטייט, כמו גם השיאים שלה, ייחקקו תמיד במוחותיהם של עכברי הכדורסל, יימחקו מזיכרונם של כל היתר, ובכל מקרה, ימחישו את הפספוס האדיר של אחת הקבוצות המוכשרות בהיסטוריה. בערך כמו שהשיאים של לאו מסי בברצלונה לא היו מעניינים אף אחד מחוץ לקטאלוניה, אם הם לא היו מגובים בתארים (בעצם, זו בדיוק הבעיה שלו בארגנטינה).
בניגוד למה שנהוג לחשוב, את ההיסטוריה לא כותבים המנצחים, אלא אלה שלקחו על עצמם את הסיכון. ככה זה לפחות בספורט. בדיוק כשם שלברון ג'יימס זכה לפנות בוקר באחת האליפויות הכי מדהימות אי פעם - והפך לראשון שחוזר מקבר של 3:1 בגמר, עם שני ניצחונות חוץ במגרש של החינניים שכמעט ולא מפסידים בבית - כך הוא היה גם האיש שכתב את ההיסטוריה בהפסדים שלו.
בזמנו, זה היה לברון שהפסיד לדאלאס - לא נוביצקי שניצח. לברון שזכה לאליפות עם מיאמי - לא ריי אלן שהביא לו אותה עם שלשה מטורפת. לברון שהפסיד בגמר בשנה שעברה - לא איירווינג ולאב שנפצעו והותירו אותו לבד במערכה. כי לברון, להבדיל מקרי, תומפסון וחבריהם היה תמיד אחד שלקח את גורלו בידיו. פעם זה הפך אותו ללוזר, היום זה הופך אותו לאלוף שמסיים שני משחקים רצופים עם 41 נקודות ואז מגיע למשחק 7 וגומר אותו עם טריפל דאבל וחסימה אחת שראויה למקום בפנתיאון של המשחק.
וכן, גם במקרה שלו יש "אבל". הוא לא היה עושה את זה בלי איירווינג, שנתן סדרה ברמה של MVP והיה שותף חשוב ואמין יותר מווייד בזמנו במיאמי. ייתכן שלברון לא היה עושה את זה בלי ההשעיה של גרין ממשחק 5, ויש מצב שהוא גם לא היה עושה את זה אם דיוויד בלאט היה נשאר על הקווים וכופה את שיטת המשחק מהשנה שעברה.
דבר אחד בטוח: לברון ג'יימס לא היה עושה את הבלתי אפשרי אם הסופרסטאר שמולו היה עושה את מה שהיה אפשרי גם אפשרי מבחינתו. מתוך 14 משחקי גמר המערב וגמר ה-NBA, סטף קרי נתן הופעה אולי בשניים וחצימהם. למעשה, אם לא תומפסון, הוא גם לא מגיע למשחק השביעי מול אוקלהומה. אז נכון, הוא נתקל בקבוצות מצוינות והפציעה מתחילת הפלייאוף אולי משפיעה פה ושם, אבל השורה התחתונה היא שקרי פשוט לא לקח את גורלו בידיו.
הוא לא הפך ללוזר כמו לברון בימיו הרעים, אלא פשוט נעלם מהזירה. זה לרגע אחד לא מפחית מהכישרון העצום שלו – כישרון טבעי שגדול יותר מכל שחקן כדורסל אחר היום בעולם – אבל זה מונע ממנו, לפחות בינתיים, את מפתח הכניסה להיכל האגדות.
קרי עוד יזכה ויפסיד אליפויות בקריירה, אבל אם הוא רוצה לסיים אותה בשורה אחת עם ג'ורדן, בראיינט, מג'יק ולברון הוא יצטרך להיות קצת מניאק. ללמוד לכפות את עצמו על המשחק, לעשות קצת טראש-טוק ולנצח כמו ווינר - גם אם זה אומר שבדרך הוא יפסיד כמה פעמים כמו לוזר לתפארת. כי בסוף, כשמגיעים לחשבון הסופי, סופרים טבעות ורגעים בלתי נשכחים. השיאים, ברובם נשכחים.
החינניות הזו של גולדן סטייט, כמו גם השיאים שלה, ייחקקו תמיד במוחותיהם של עכברי הכדורסל, יימחקו מזיכרונם של כל היתר, ובכל מקרה, ימחישו את הפספוס האדיר של אחת הקבוצות המוכשרות בהיסטוריה. בערך כמו שהשיאים של לאו מסי בברצלונה לא היו מעניינים אף אחד מחוץ לקטאלוניה, אם הם לא היו מגובים בתארים (בעצם, זו בדיוק הבעיה שלו בארגנטינה).
בניגוד למה שנהוג לחשוב, את ההיסטוריה לא כותבים המנצחים, אלא אלה שלקחו על עצמם את הסיכון. ככה זה לפחות בספורט. בדיוק כשם שלברון ג'יימס זכה לפנות בוקר באחת האליפויות הכי מדהימות אי פעם - והפך לראשון שחוזר מקבר של 3:1 בגמר, עם שני ניצחונות חוץ במגרש של החינניים שכמעט ולא מפסידים בבית - כך הוא היה גם האיש שכתב את ההיסטוריה בהפסדים שלו.
בזמנו, זה היה לברון שהפסיד לדאלאס - לא נוביצקי שניצח. לברון שזכה לאליפות עם מיאמי - לא ריי אלן שהביא לו אותה עם שלשה מטורפת. לברון שהפסיד בגמר בשנה שעברה - לא איירווינג ולאב שנפצעו והותירו אותו לבד במערכה. כי לברון, להבדיל מקרי, תומפסון וחבריהם היה תמיד אחד שלקח את גורלו בידיו. פעם זה הפך אותו ללוזר, היום זה הופך אותו לאלוף שמסיים שני משחקים רצופים עם 41 נקודות ואז מגיע למשחק 7 וגומר אותו עם טריפל דאבל וחסימה אחת שראויה למקום בפנתיאון של המשחק.
וכן, גם במקרה שלו יש "אבל". הוא לא היה עושה את זה בלי איירווינג, שנתן סדרה ברמה של MVP והיה שותף חשוב ואמין יותר מווייד בזמנו במיאמי. ייתכן שלברון לא היה עושה את זה בלי ההשעיה של גרין ממשחק 5, ויש מצב שהוא גם לא היה עושה את זה אם דיוויד בלאט היה נשאר על הקווים וכופה את שיטת המשחק מהשנה שעברה.
דבר אחד בטוח: לברון ג'יימס לא היה עושה את הבלתי אפשרי אם הסופרסטאר שמולו היה עושה את מה שהיה אפשרי גם אפשרי מבחינתו. מתוך 14 משחקי גמר המערב וגמר ה-NBA, סטף קרי נתן הופעה אולי בשניים וחצימהם. למעשה, אם לא תומפסון, הוא גם לא מגיע למשחק השביעי מול אוקלהומה. אז נכון, הוא נתקל בקבוצות מצוינות והפציעה מתחילת הפלייאוף אולי משפיעה פה ושם, אבל השורה התחתונה היא שקרי פשוט לא לקח את גורלו בידיו.
הוא לא הפך ללוזר כמו לברון בימיו הרעים, אלא פשוט נעלם מהזירה. זה לרגע אחד לא מפחית מהכישרון העצום שלו – כישרון טבעי שגדול יותר מכל שחקן כדורסל אחר היום בעולם – אבל זה מונע ממנו, לפחות בינתיים, את מפתח הכניסה להיכל האגדות.
קרי עוד יזכה ויפסיד אליפויות בקריירה, אבל אם הוא רוצה לסיים אותה בשורה אחת עם ג'ורדן, בראיינט, מג'יק ולברון הוא יצטרך להיות קצת מניאק. ללמוד לכפות את עצמו על המשחק, לעשות קצת טראש-טוק ולנצח כמו ווינר - גם אם זה אומר שבדרך הוא יפסיד כמה פעמים כמו לוזר לתפארת. כי בסוף, כשמגיעים לחשבון הסופי, סופרים טבעות ורגעים בלתי נשכחים. השיאים, ברובם נשכחים.