היו רגעים גדולים אמש (ראשון) בטדי, כשרוח האנדרדוג שאפיינה את בית"ר ירושלים עד ה-2 במאי 1987, עד לרגע האחרון ממש שבו זכתה באליפות הראשונה שלה. היו רגעים לא מעטים שבתוך הלב פנימה היה רצון עז שהתקציב הקמצני של המועדון ינצח את התקציב המבוזבז של חיפה, למרות ה"הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה", שהרעיד את היציעים. אחרי הכל, יש משהו מאוד מלבב בסגל של בית"ר, בכדורגל שהיא משחקת, בתעוזה ובביטחון, ואפילו במוח הגאוני – לפעמים – שיש למאמן שלה, גיא לוי.
אבל יש משהו שגם ה-2 במאי 1987 לא פתר אצל בית"ר, גם לא חמש האליפויות שבאו אחרי האליפות ההיא. בית"ר היא לוזרית לא קטנה. בעניין הזה היא נותנת תחרות מאוד גדולה ליריבתה המרה והאידיאולוגית, הפועל ת"א. בית"ר עשתה כמעט הכל נכון, כולל שער שכולו מהלך כדורגל, אבל זה מה שהיא הצליחה להפיק מעצמה. היא לא הייתה די רגועה ליד השער וכמובן שלא מספיק חדה, ועד שהתברר לה שהיתרון נזיל, הוא אכן נזל.
מכבי חיפה השוותה משער של ויאם עמאשה, שלו 52 שערי ליגה ב-148 משחקים - ממוצע של 0.35 למשחק. לאיתי שכטר יש ממוצע של 0.365 למשחק ולאלירן עטר 0.375 למשחק, ועדיין הם נהנים מקריירה די מבטיחה, מפנקת ומתגמלת, למרות שעמאשה הוא פקק, לפעמים מקבל ענישה לא סבירה ומופרד משאר חלקי הקבוצה, מה שהופך אותו לחלוץ הכי אנדרייטד בכדורגל הישראלי.
עמאשה, בניגוד ללא מעט שחקנים במכבי חיפה, הוא לא רק מהיר ללא כדור, אלא גם מהיר עם כדור ובמשחק צירופים. הגיע הזמן שיובן משהו חשוב: שחקן שרץ עם כדור - ויהיה המהיר ביותר - תמיד יהיה פחות מהיר מהכדור שנע מרגל לרגל. כלומר, משחק קבוצתי מדויק ומינימליסטי מבטל כל איטיות על המגרש. תשאלו את יוסי אבוקסיס, השחקן האיטי ששיחק הכי מהר בתולדות הכדורגל הישראלי. המשחק איתו היה סילוני. זו הסיבה שבית"ר הייתה טובה יותר מחיפה, כי כך היא משחקת. זו הסיבה שהיחיד בחיפה שהצליח להבזיק היה עמאשה. כל היתר שיחקו רחוק מהשער, רחוק מחבריהם ופשוט לא סיכנו את בוריס קליימן. לפחות לא כמו שקבוצה שמתיימרת לשחק באירופה יכולה.
למרות הגזענות ובגלל הפחתת הנק', ובעיקר בזכות המשחק אתמול, מגיע לבית"ר לקבל את הכרטיס הרביעי לאירופה. היא לא תעשה איתו הרבה, אבל לפחות היא תזכיר לנו – כמו אתמול – שבית"ר ירושלים זו עדיין קבוצת כדורגל ולא סניף של כהנא חי.