"אני רוצה שיהיה כאן משמעותי, אבל למה צריך הגדרות? כיף לנו ביחד. את אחרת ואני רוצה שזה יימשך". כך אמר לי הטייס ההוא באותו ערב סושי-יין בדירתו המפונפנת בתל אביב, תוך כדי מבט חודר בעיניי וליטוף גבי החשוף, נשיפה בעורפי וצמרמורות עד גבי התחתון (התמכרות קלה למגע נעים מישהו?).

ושוב האמנתי. כל כך רציתי לקוות שאחרי שלוש שנים בקירוב ביער התל אביבי, מצאתי איזה כר דשא נעים לעצור לרגע ולשים את ראשי עליו. אבל למציאות חוקים משלה ולחרמנות גם כן, והנה, עוד לפני שהשפיכה התקררה, מצאתי את עצמי בחצות לילה חורפי גשום עומדת מתחת לביתו, כמו בסרט נעורים, ששייך למישהי אחרת ושואלת: "איך זה קורה לי עכשיו?".

אני, שמגדירה מראש, שכל כך ברורה וורבאלית, שזורמת ועוצרת. שמחייכת ומדברת. שפונה אל הגברים בשפתם. שמשחררת את שפתיי לטרף. שיודעת מה היא רוצה ומדבררת את זה החוצה. באותו לילה החלטתי - לא עוד. לא אהיה עוד חומר ביד הגומר. אני מפסיקה לקוות. מפסיקה לייחצן את עצמי לדעת. מפסיקה לחפש אהבה. לא כי אני מאמינה שהיא תגיע. בדיוק בגלל הסיבה שאין לי בעיה שהיא לא תגיע בכלל. אף פעם.


בחופי הוואי של ליבי

ואז החלטתי לעשות לעצמי רשימת סיבות שהן בעצם הדיברות שלי, למה אין לאישה גרושה פלוס את ההכרח הזה למצוא אהבה בכל מחיר. מוזמנים למצוא את עצמכם כאן.

קודם כל- הייתה לי אהבה אחת גדולה, אז מה אני גרידית? הגשמתי את החלום הזה של שמלה לבנה, על חוף היום, ביום קיץ מהביל, עם הפרעות אכילה במצב מתקדם, כשאינני זוכרת את שם החתן מרוב חוסר הפחמימות שבגופי. ראיתי מה זה הכנות לחתונה במשך כמעט שנה שלמה ואיך מממשים את התואר השני בדיפלומטיה הלכה למעשה כשאת צריכה לגשר על פערים תפיסתיים, ערכיים וכלכליים של משפחות משני הצדדים, כשבתכלס כל מה שבא לך הוא לסגור את כולם בחדר עם מצלמות, האחות הקטנה סטייל. ובדיוק כאשר כולם יטריפו את עצמם לדעת - את תשכבי עם שייק פירות ביד על החוף במאלדיביים, ותגיעי שזופה ומהממת ישר ליום החתונה, אחרי סוף הסופה המשפחתית הזאת.

דבר שני- מימשתי את האמהות. יש לי ילד. בבקשה תוציאו את הביציות שלי לחופשת שחרור. הם עשו שירות קבע מרשים. הקטע הזה שכל פלוני שהפער בין ההכרות שלנו למה שהוא מוציא מהפה - הוא גדול יותר מביא לתגובות של טפשת הריון מתקדמת כמו "את לא הולכת ונעשית צעירה", "עדיף אח מאותו אבא, כדאי לך לדבר עם הגרוש שלך", "למה את מחכה?" - בואו, לא זכור לי שסיימתם קורס הורים ב"אדלר", או מוניתם ע"י פרופ' רולידר לברי סמכות בתחום יועצי משפחה. אתם בכלל רווקים בני חמישים, אז באמאשלכם, טלו קורה מבין עיניכם.

אגב - אם ארצה כל כך ולא אמצא, הכול בסדר. יש את מודל המשפחה החדשה. בנק הזרע הוא כבר מזמן לא מילה גסה ובכלל אנו נמצאים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ופתאום הורות משותפת נראית פתרון לא רע בכלל.

נקודה נוספת - הבנתי בתקופה האחרונה שבאמת טוב לי. ואולי מזה שלושים וחמש שנה, אני לא צריכה אישור לאושר שלי. פתאום עצרתי לרגע וקלטתי שכל הערבים המגניבים במסעדות האליטיסטיות ובברים שוקקי החיים עם הגברים המסוקסים שבאמתחתי, הם אחלה סיפור. אבל בעצם הם סיפור כיסוי. הלילות המטריפים שחוויתי, כשלמחרת הייתי צריכה להחליף את סדיני הנפש שלי - כבר לא רלוונטיים עוד. הבקרים המיותמים הללו עם עצמי, נטולי הציפיות עם בקבוק המים שישנתי איתו כפיות מההאנג אובר שאחרי, אינם מנת חלקי יותר.

הרצון לחיבה וחיבוק יהיה קיים תמיד, אבל אני לא צריכה בהכרח לקבל אותו מגבר שישים עליי את מדבקת הטסט "עברת". כי עברתי. עברתי מספיק רגעים עם עצמי שהבנתי שהכול בסדר. ואף פעם לא אהיה באמת לבד.

ואולי סופסוף מתוך הנקודה הזאת שאצא לנופש הזה עם עצמי, בחופי הוואי של ליבי על בסיס שבועי ואירגע, אוכל לומר שהנה מצאתי אהבה. אהבה עצמית.