"עד היום אני עוברת בבסיסים של חיילים, שאליהם  מזמינים אותי, בעיקר בדרום הארץ, ומספרת את סיפורי", אומרת נעמי עורב, מאחרונות דור תש"ח. "מאוד חשוב לי לדבר בפני חיילים.יש את האמרה הזאת של יוסף טרומפלדור, 'טוב למות בעד ארצנו'. אני כל הזמן זועקת בפני החיילים שלא טוב למות בעד ארצנו, אלא טוב לחיות בעד ארצנו. אני לא רוצה לדבר על מוות. הדבר הזה הרגיז אותי כבר מגיל 12. למה טוב למות? למה לא לדבר על לחיות?". 

עורב (92) תשתתף מחר (חמישי) באירוע "נשים בהגנה" – הלוחמות ללא מדים של ארגוני המגן - שיתקיים במוזיאון הפלמ"ח של משרד הביטחון ברמת אביב. יחידת המורשת והמוזיאונים ואגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון מקיימים לאורך השנה מגוון אירועים לציון 100 שנה להקמת ארגון ההגנה. אחד מהם הוא פאנל שיח לוחמות בין־דורי בהשתתפות לוחמות הפלמ"ח – עורב ועדה פיינברג סרני – ואליהן תצטרף סא"ל רעות רטיג־וייס, שהתמנתה ב־2017 למג"דית הראשונה של יחידת רוכב שמיים (5353), היחידה המיוחדת של חיל התותחנים שמפעילה כלי טיס זעירים בלתי מאוישים באמצעות צוותים מהקרקע. את הפאנל תנחה כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של כאן, תאגיד השידור הציבורי.

סודות בבית
עורב (לבית טולמן), ילידת תל אביב, למדה בבית הספר העממי בלפור ובתיכון גאולה. בגיל 12 וחצי הצטרפה לארגון ההגנה. היא מרגישה צורך לספר את סיפורה ולהעביר את המורשת שעליה גדלה. "כשנכנסתי להגנה, עוד היו כאן הבריטים", היא משחזרת. 

"אני לא זוכרת איך בדיוק הגעתי להגנה, אבל אני כן זוכרת שכדי להתקבל הייתי בחדר חשוך, עם פרוז'קטור מול העיניים, ואיזשהו קול ברקע, מבלי שראיתי בכלל מי מדבר, שאל אותי אם אני מוכנה למות בעד המולדת. אמרתי שאני לא רוצה למות בכלל, רוצה לחיות למען המולדת. תמיד אמרתי את האמת, לא היה אכפת לי משום דבר. צפצפתי על כולם. אני שונאת את המשפט הזה שצריך למות למען המולדת".

מה עשית בהגנה?
"היינו צריכים לסייר בדרום תל אביב, ביפו, ללכת ברחובות, להדביק כרוזים נגד האנגלים. ההורים שלי היו גם כן חברים בהגנה, אבל הם לא סיפרו לי על עצמם ואני לא סיפרתי להם על עצמי. הכל היה סודי. בארגון אמרו לי לא להגיד שום דבר, אז חשבתי שגם להורים אסור לי לספר. בבית לא דיברנו על זה בכלל, אבל הם ידעו הכל".

עורב נולדה לאב שעלה מרוסיה ולאם שעלתה מלטביה. אביה נפטר כשהייתה ילדה קטנה. אמה נישאה שוב מאוחר יותר ונולד לה אח. בגיל 17 וחצי, כשסיימה תיכון, התגייסה לפלמ"ח. במלחמת העצמאות שימשה מלוות שיירות לירושלים כחובשת. השיירות היו אמצעי התחבורה העיקרי לירושלים הנצורה בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות. 

עורב גם לחמה בשיירת נבי דניאל, שיצאה ב־27 במרץ 1948 מירושלים לעזרת גוש עציון הנצור, במטרה להעביר אספקה. בחזרתה לירושלים נתקלה השיירה במארב ובקרב נהרגו 15 לוחמים וכ־40 נפצעו, בהם עורב שנפגעה מרסיסים. "אני זוכרת שבהתחלה, עד שהיו משוריינים, נסענו באוטובוסים", היא מספרת. "הבנות היו מחביאות את הנשק מתחת לבגדים, כי האנגלים עשו חיפושים. נפצעתי בשיירה של נבי דניאל. הכניסו אותי לניתוח בכפר עציון והוציאו מגופי חלק מהרסיסים".

פריקת שיירת נביא דניאל על יד האלון הבודד (צילום באדיבות ארכיון לתולדות גוש עציון ע''ש דב קנוהל)פריקת שיירת נביא דניאל על יד האלון הבודד (צילום באדיבות ארכיון לתולדות גוש עציון ע''ש דב קנוהל)

ספרי על האווירה בתקופה המאתגרת בתולדות המדינה.
"הרגשתי חובה להתגייס, היה לי חשוב להילחם למען המולדת. גידלו אותי להקים מדינה, לא גדלתי עם השאיפה לנסוע לאמריקה. כשנסענו בשיירות תמיד ידענו שיש מוקשים, ערבים, כנופיות. כולנו מתנו מפחד.ידענו שיכול להיות שניפגע או שניהרג, אבל אני אפילו לא יודעת להסביר איך זה קרה שהתגברתי על תחושת הפחד".

עד היום היא זוכרת לפרטי פרטים את נפילת גוש עציון במאי 1948, ואת נפילתה שלה בשבי הלגיון הערבי, במהלכו ישבה במחנה המעצר באום אל־ג'מאל בירדן. הקרב על גוש עציון החל בראשית מלחמת העצמאות, למחרת ההכרזה על תוכנית החלוקה ב־29 בנובמבר 1947, והסתיים ב־14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, עם נפילת גוש עציון בידי כוחות הלגיון הערבי, שנעזר בכוחות ערביים מקומיים. בקרבות גוש עציון נהרגו כ־240 תושבים ולוחמים יהודים. 

"נפלתי בשבי ביום שהכריזו על עצמאות", היא משחזרת. "ידענו שצריכים להכריז על הקמת המדינה, אבל לא ידענו שיש מדינה. מלאו לי אז 20, הייתי אז בקיבוץ משואות יצחק, הגיעו כנופיות של ערבים וחיילים של הירדנים, עמד מולי חייל והייתי צריכה לתת לו את הנשק שלי".

נעמי עורב בצעירותה (צילום: גילי הטל)נעמי עורב בצעירותה (צילום: גילי הטל)

מה עשית?
"נכנעתי. לא הייתה לי ברירה. התכופפתי והנחתי את הנשק. זה היה בשבילי הדבר הכי איום. הרי גדלתי על כך שלא ניכנע. זו הייתה בושה איומה. אני זוכרת שכששבו אותנו, כולם צחקו ממני, כי מהר רצתי למקלחת במשואות יצחק. תמיד אמא שלי אמרה: 'אם למות, אז למות נקייה'". 

עורב ממשיכה ומספרת שבאותו ערב הגיעו משאיות ועליהן נלקחו השבויים לחברון. "משם את הנשים העבירו לבית לחם, את הגברים השאירו בחברון", היא מתארת. "אחר כך החזירו אותנו שוב לחברון ומשם לקחו אותנו למחנה שבויים בירדן. בבית לחם, הנשים היו בקומה אחת בשני חלקים נפרדים. אני הייתי עם הפצועים.

 חלק מהבנות רצו להתאבד, כי פחדו שיאנסו אותנו. לי לא היה החשש הזה. החלטתי עם עצמי שבטח איזה פלמ"חניק מתחבא בין החיילים והוא ישמור עלינו. הפסיכולוג שאליו הגעתי לפגישה בפעם הראשונה – ואגב, עד היום אני הולכת לטיפול – אמר לי שכנראה רק בגלל הדמיון שלי נשארתי נורמלית. ניסיתי להפעיל את הדמיון באותם ימים. השובים אכן לא אנסו אותנו ולא נגעו בנו בכלל לרעה".

הורייך ידעו על גורלך?
"לא. עבדתי אז בבית חולים בכפר עציון. הודיעו שכל מי שהיה בכפר עציון נהרג. רק אחר כך, כשנודע שיש שבויים, נאמר להם שאני בשבי".

מה עוד את זוכרת מתקופת השבי?
"לקחו אותנו לירדן במשאיות ובדרך זרקו עלינו אבנים. אבל במעצר עצמו היה בסדר. בדרך לשם ביקשנו מבחורה אחת שידעה ערבית לשאול למה הם לא הורגים אותנו, ואז הלגיונר אמר לה: 'עבדאללה, מלך ירדן, אמר לנו לשמור עליכן כמו על הבנות שלנו'. 

את זה הם אכן עשו. הירדנים היו בסדר גמור, התנהגו אלינו יוצא מהכלל. גם את זה אני מספרת לחיילים בהרצאות שלי. בשבי לא עשו לנו כלום, רק ספרו אותנו כל יום. היינו 120 ק"מ צפונה מרבת עמון, על הכביש שמוליך לבגדד. אני זוכרת המון סופות חול, לא התרחצנו כל הזמן הזה. הטראומה בשבי היא שאת לא יודעת מה יהיה. אם תישארי בחיים, אם יאנסו, ירביצו, את לא יודעת כלום. כמו כן, חשבנו גם שאם את גוש עציון כבשו, אז גם את תל אביב יכבשו אי־הידיעה שיגעה אותנו. השובים אמרו לנו שהכל נהרס, שאין ירושלים, אין תל אביב, והאמנו. רק כשחזרנו מהשבי, הבנו שיש מדינה". 

בחודש יוני עורב חזרה מהשבי. "לקחו אותנו למושבה תל ליטוינסקי (כיום אזור רמת גן ותל השומר; א"ש), שם היה בית חולים, כדי לבדוק אותנו", היא משחזרת. "אחר כך אמרו שלוקחים אותנו לאיזשהו טקס בגן מאיר בתל אביב. אני התרגזתי נורא ואמרתי שאני לא רוצה ללכת. 

יצאתי החוצה ואמרתי לחייל בג'יפ שאני וחברה שלי חזרנו מהשבי ושייקח אותנו הביתה. עליתי במדרגות לבית ולא היה שם אף אחד. התיישבתי על המדרגות ובכיתי. חשבתי אולי הם מתו. הסתבר שהם נסעו למקום המפגש כדי לקבל אותי. בסוף נפגשנו. הייתי עם כינים, עם כל מיני חולרות, ואני זוכרת שעשו לי אמבטיה". 

הפיטורים מהמעברה
בספטמבר 1948 הצטרפה עורב למשלחת צה"ל לארצות הברית על מנת לגייס כספים למען מדינת ישראל. שם ניתחו אותה שוב והוציאו את שאר הרסיסים שנשארו בגופה. עם שובה ארצה המשיכה לשרת במילואים, עד אותו רגע, לדבריה, שבמהלך תרגיל בבית שמן תרגלו סיטואציה של לקיחה בשבי. "את יכולה לתאר לעצמך מה עברתי?", היא אומרת, "לא הייתי מסוגלת יותר לחזור לצבא. אחר כך הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בחיפה. החזקתי מעמד רק שנה, לא הייתי מסוגלת עם המשטר הזה וברחתי. 

אבל המנהלת של המקום אהבה אותי מאוד, ושלחו אותי לעבוד בבית חולים במחנה גאולה בעדן (עיר נמל בתימן; א"ש) ולעזור ליהודים. לאחר החזרה ארצה עבדתי במעברת כסלון, ליד בית שמש, עם העולים מתימן, עד החורף. היה קר מאוד. ראיתי איך העולים סובלים מהקור ומהתנאים במקום. הגעתי למשרד שהעסיק אותי וראיתי נשים יושבות ותנור חשמלי מחמם אותן. פתחתי בצרחות: 'איך אתן לא מתביישות? ילדים קופאים מקור והגברות מתחממות? איך לא מביאים לשם תנור?'. ואז פיטרו אותי מהעבודה".

מה עמדתך בפרשת ילדי תימן?
"אני לא מאמינה שחטפו ילדים. אני חושבת שכנראה הם מתו בבית חולים וההורים לא יכלו להגיע. לא הייתה אז תחבורה סדירה מהמעברות, בלגן היה תמיד, אבל אני לא מאמינה שחטפו. גם אף בן אדם עדיין לא קם ואמר 'אותי חטפו'".

בטרמפ שעורב לקחה לאילת היא פגשה במקרה את מי שהפך לבעלה, יעקב ז"ל, שכונה בפי כל "בודה". בני הזוג עברו להתגורר בבאר שבע, בה היא גרה עד היום, ונולדו להם שלושה ילדים. עורב עבדה רוב שנותיה במרפאת שיניים לתלמידי בתי ספר, וכדבריה "זו הייתה עבודה נחמדה ושקטה ולא רבתי עם אף אחד".

ממרום גילה ולאור ההיסטוריה שלה יש לעורב דעה נחרצת לגבי שירות נשים בצה"ל. "עוד לפני שהתחילה המלחמה הייתי מלווה שיירות לירושלים וישבתי עם בחורים במשוריין", היא אומרת, "הייתי הבת היחידה במשוריין, ואילו עכשיו דתיים אומרים שנשים וגברים לא צריכים לשרת ביחד. מי שמסוגלת מבחינה פיזית, למה שלא תשרת בטנק או בכל מקום אחר? הדיבור הזה שבנות לא צריכות להיות ביחד בטנק עם בנים זה שטויות. אני נורא מתרגזת על הדברים האלה. כמובן שאין להכריח. אבל מי שרוצה, מוכנה ומסוגלת להיות בתפקידים של לחימה, בוודאי שתלך".