השבוע זה קרה. יום שישי בצהריים, לפני המנוחה המסורתית, מצאתי את עצמי יושב בתא השירותים, עם תשחץ ועט, מנסה לפתור הגדרה. עץ שמתחיל בצ'. הצ' הגיעה אחרי שזיהיתי את התמונה של קיציס, וממנה יצא עץ בחמש אותיות. כתבתי צ.פ.צ.פ.ה. יצאתי מהשירותים ואז הבנתי מה קרה לי. הזדקנתי. אין לי מושג איך, ומה הוביל אותי מלכתחילה להיכנס לשירותים עם תשחץ ועט, אבל אז, לפני עשר דקות, הייתי חסר מודעות להשלכות הגריאטריות של הרגע, והנה, מבלי שהאדם ישים לב, הוא מוצא עצמו יוצא מתא שירותים עם תשחץ ועט. והוא כבר זקן.


אירוע מקשיש נוסף התרחש ביום שני, קצת לפני שמונה בערב, עוד מעט נותנים חדשות, הסתובבתי בבית, ילד אחד היה במקלחת, השני נקרא אל השולחן, אני, בסלון מחכה לחדשות ולא יודע מה גרם למה, אבל, זמזמתי. זמזום עולה ויורד, מין טדה די טדה דה דה טי די די דה דה, או משהו כזה, ולא שניסיתי להיזכר בשיר ישן, ולא שהתנגנה לי מנגינה בראש. פשוט טי די די טי דה דה שהאדם מפזם לעצמו ביום שני כמה דקות לפני החדשות. לאחרונה אני גם מוסיף "שאלוהים ישמור" כשאני קורס על הספה. כבר כמה חודשים שיש לי פרצוף ייחודי ומעוות למצב שאני לא שומע טוב ושואל “מה?". אני נהנה ממשב רוח. רק אנשים מבוגרים מאוד, יכולים להיאנח, ולהגיד, “איזה כיף, רוח". אתה לא רואה בני 25 מתענגים על בריזה, או יושבים עם תשחצים בשירותים ופותרים את עץ הצ.פ.צ.פ.ה. או מפזמים סתם ככה טדה די טדדה. אז זהו, הזדקנתי. והנחמה היחידה שיש לי כזקן חדש, היא יכולת פתטית להיאחז בקרנות המזבח של העכשוויות, להבין על מה מדברים, להנהן ולקבל בהכנעה את הטרנדים החמים. 

ביום חמישי התארחתי בגל"צ. המגישה, חיילת שנראתה בגיל בת מצווה, הציגה את השיר הבא בתוכנית, פאר טסי ו"דרך השלום". ברגע שהיא התחילה
לנגן את היצירה, התקבצו מעבר לזכוכית מבחר חיילות בנות 12 עד 14 והחלו מפזזות וצועקות “היא מזמינה הפוך לשנינו, ורק מתלוננת על החום, איזה חום". הרגשתי מבויש ובור. אני לא מכיר את טסי, ולכן ניסיתי לפענח את סודו של הלהיט. בניגוד לרבים משירי האהבה הנצחית (בלעדייך אני חצי בן אדם, אביא לך אבנים מהירח וכו'), כאן מדובר בסטוץ שבחורה יוזמת. העולם הוא לא כפי שהכרתם אותו. הבחורה מושכת לדירתה בחור, ומציעה לו להישאר לישון, “כי הלילה לא עושים חשבון". הוא עצמו מסויג, נמנע, לא בטוח שזה רעיון טוב.
 

הייתי שמח להכיר את הלארג'ית הזאת, שבזמן שדור הביניים נאנק תחת יוקר המחיה, היא מרשה לעצמה להזמין הפוך לשניים, על חשבונה, גרה בדירה שכורה, ממש קרוב לדרך השלום, ובין לבין מדליקה מזגן, “כי איזה חום", בקיצור, הסתדרה לה על דירה שכורה, ממוזגת, במרכז תל אביב, "קרוב לדרך השלום", למה לא. אני לא זוכר אף בחורה שהזמינה אותי לקפה הפוך, ואם הייתה מזמינה, כזקן חדש, ודאי הייתי מלין שאני מעדיף חלב סויה, ואז נזכר שכבר לילה, ואני בכלל לא שותה קפה, כי אז אני לא נרדם, ואגב החום, לי אף פעם לא חם מדי, דווקא נעים לי, ומזגן עושה לי צמרמורת, ואם הייתה מציעה “אולי נלך לחדר, אם אתה רוצה אתה יכול להישאר פה גם לישון", הייתי מסרב כי אני לא מצליח להירדם במיטה זרה. ואולי היה עדיף כבר מתחילת הערב לבשר לה, ישירות ונחרצות, חמודה, עלי אל תבני.