דרך השלום: ממשיכים בדרכו של הרב פרומן

בדרך אנחנו חולפות על פני אנדרטה. "כאן נרצחה דודה שלי, הדי", מספרת הדסה "היא נרצחה בשיירת הרופאים להר הצופים במלחמת העצמאות, ואני קרויה על שמה". אנחנו נוסעות עוד קצת ואני מראה לה מקום שבו הותקפו ההורים שלי באבנים, כשהיו בדרך מבית הקברות בהר הזיתים. אבא נפצע ונזקק לאשפוז.
 

הקירות מלאים גרפיטי שקורא למאבק בישראל. גם כיום כמעט כל מי שעובר דרך השכונה לבית הקברות בהר הזיתים סופג אבנים. אנחנו יודעות היטב שהדרך מסוכנת, אבל יושבות ברכב בלב שקט. עומר, נהג המונית שלנו, הוא בנו של אל-הווא. אנחנו בידיים טובות.
 

נכנסנו לא-טור מדרך שהייתה בעבר הכניסה הראשית לירושלים, לבאים מים המלח, יריחו וירדן. דרך שיהודים מזמן הפסיקו לעבור בה. אל-הווא (74), לבוש לבן, מלבד כאפייה אדומה, חיכה לנו בכניסה. הוא הציג בפנינו שלוש נשים: אשתו ושתי אחיותיה. שתיהן חרשות אילמות, אחת גם עיוורת. מאז שנישאו האחיות איתם, כמו נדוניה שאיש לא ביקש. "הוא מפרנס גם אותן", מסבירה הדסה. "רק אללה מפרנס", אומר אל-הווא וצוחק.
 

אבל אללה לא סייע לו עם חוב בסך 250 אלף שקל לעירייה, על קומה שבנה בביתו ללא אישור. החוב ישן והשבוע אל-הווא כמעט ישב במאסר. בסוף שילם 30 אלף שקל ושוחרר בערבות. "ברגע האחרון הילדים אספו בשבילי ערבות", הוא מספר. "אבל הפכתי חולה מזה".
 

ארבע קומות יש לבית. שלוש הראשונות משמשות את הבנים והנכדים. האחרונה, זו שנבנתה בלי רישיון, משמשת את אל-הווא, אשתו ואחיותיה. אני שואלת את הדסה למה לעזור לו אם הוא לא קיבל היתר בניה ובנה בכל זאת. הוא עבר על החוק, שישלם את המחיר.

הרבנית הדסה פרומן והחברים בא - טור.

הדסה מסבירה שהיא מרגישה בעלת חוב כלפיו. "הוא אדם שעוזר כל חייו בלי חשבון". הלך עם הרב מנחם לכל מקום, אחרי כל פיגוע, והתמסר לכל פעילות. הפגיש בין הרב מנחם לעבאס ולערפאת. היה איתו בניסיונות לגשר בין אנשי דת מוסלמים ויהודים. לא היה אכפת לו לערוך תפילה משותפת בריש גלי במהלך 'צוק איתן', למרות שבכפר לא אהבו את זה, בלשון המעטה. יש לו בכפר בית שמשמש להכנסת אורחים. 'בית השלום' קוראים לו ולא משנה מי אתה ואם יש לך כסף, איברהים יארח אותך וגם יבשל לך".
 

אני שואלת את אל-הווא למי שייך בית השלום, והוא עונה: "הכפר שלנו צמוד לאוגוסטה ויקטוריה, בדרך של מי שעלה לרגל לירושלים. היו מבעירים כאן מדורה גדולה כדי שמי שרוצה יידע לבוא לכאן. הבית שייך למשפחה שלי ואני ממשיך את המסורת. נדבקתי במחלה". 

התמימות תנצח
 

אל-הווא מספר על אביו, שנפטר בגיל מופלג ועבד שנים ארוכות בחברה קדישא של ירושלים. "אתה קשור לעבאד, השומר המיתולוגי של בית הקברות היהודי בהר הזיתים?", אני שואלת והוא צוחק: "זה דוד שלי". 
 

עבאד הוא פנומן. איש חם ומצחיק. בכל פעם שאני מגיעה לאזכרה של אחד מסביי שקבורים שם, אנחנו מדברים. הוא מכיר אלפי קברים, יודע בדיוק מי קבור איפה, מי מהבר מינן הוא קרוב משפחה של מי, מי נפטר צעיר, מתי האזכרה של כל אחד ואיזו משפחה מזמן לא עלתה לפקוד את קבר יקיריה. 
 

"אספר לך סיפור", אומר אל-הווא, "פעם באו חיילים להרוס מחסן שהבן שלי בנה בחצר. יצאתי אליהם עם ידיים למעלה ואמרתי להם 'תעשו את העבודה שלכם, אבל אל תשמשו בנשק'. אז ניגש אלי אחד החיילים, חיבק ונישק אותי ואמר לי 'אתה לא זוכר אותי? רקדנו ביחד בחתונה של הבן של הרב פרומן". 

כשאל-הווא מדבר על הרב פרומן, העיניים שלו מתמלאות דמעות. "הוא לא היה רק רב, הוא היה אח ומורה. כשהוא היה בחדר ניתוח חיכיתי במסדרון. הרבנים אמרו פרקי תהילים ואני התפללתי את התפילות שלנו. הרגשתי שהוא עומד לעזוב את העולם. הלב שלי היה קשור ללב שלו".
 

אנחנו חוזרים לדבר על הצרה הכלכלית שנפלה עליו. אני מספרת לו שבמערב ירושלים מי שסוגר מרפסת ללא רישיון מקבל קנס. "אני מוכן לשלם את הכסף", הוא אומר. "הייתי טכנאי של בזק במשך 30 שנה, אבל אין לי כסף. הילדים יעזרו לי. אני רק רוצה שיתנו לי רישיון לבית".
 

הדסה יושבת איתו על המסמכים. היא כבר הצטרפה אליו לדיון בבית המשפט וכותבת מכתבים למי שמוכן לעזור. במקביל היא מארגנת מפגש של מתנחלים ופלסטינים שיתקיים ביום שלמחרת, מיד אחרי שתסיים ללמד באוניברסיטה. אני מסתכלת עליה וחושבת כמה היא מלאת שמחה ואנרגיה, ורצון לעשות למרות הקשיים שלה. היא אולי לא נולדה להיות אשת ציבור, אבל למרות האובדן, ואולי בגללו, הרבנית פרומן חיה ביומיום את האיש שלה, ומצליחה לגרום למורשת ולרוח שלו להמשיך. 
 

אני שואלת אותה אם לא קשה לה. "קשה לי", היא מודה. "אבל אחרי המוות של מנחם משהו נתן לי כוחות, כאילו הוא נכנס אלי ועוזר לי. כאילו שנינו ביחד". אל-הווא מלווה אותנו לדלת. "תהיה בריא", אני מאחלת לו ומקווה בכל לב שהיא תצליח לעזור לו. שפעם אחת התמימות תנצח.