אני אדם של יצרים, חשקים וסיפוק מהיר. כשאני רוצה משהו, אני ניגשת אליו ולוקחת אותו. כן, אני יודעת, זה לא האופי הכי טוב שיש, וכל קשר ביני לבין סבלנות הוא מקרי. כי בואו נודה באמת, מי יודע מה יביא יום? ולא בא לי למות רעבה. רק שבזמן האחרון יש לי חשק מוזר ובלתי נשלט, חשק לתיאטרון.
אוכל לספר לכם שבשבועיים האחרונים פיניתי לעצמי זמן והלכתי לראות שלוש הצגות, לא פחות, שלושתן בקאמרי. לא כי יש לי חיבה מיוחדת לקאמרי, אלא סתם כך, כי חברים שמופיעים בהצגות האלו הזמינו אותי. ואיך אבי אומר “נותנים לך? תקחי", ומכיוון שלעולם לא אעבור על "כבד את אביך ואת אמך" לקחתי. אל שלוש ההצגות האלו הגעתי בגפי: לפני שהזמנתי מונית שתיקח אותי אל הקאמרי התקלחתי במקלחת ארוכה מן הרגיל, התאפרתי איפור כבד ומעושן, לבשתי שמלה יפה, גרבונים, וגם הוספתי עקבים שישלימו לי את מראה ה"אישה שהולכת בגפה אל התיאטרון".
אחרי שהזמנתי לי מונית, דאגתי ליידע את הנהג שאני הולכת לראות הצגה. “ככה? לבד?", שאל. “כן, יש קהל גדול ושחקנים, מה עוד צריך?", עניתי. הוא לא ענה לי, ומה כבר יענה? אולי חשב שאני בודדה ולא רצה להכביד עלי, אולי חשב שמישהו מחכה לי שם ואני סתם צינית. ואולי הוא כבר רגיל לנשים שיוצאות לבדן. אחרי הכל, הוא נהג מונית והוא עובד באזור תל אביב. כשהגעתי אל הקאמרי, הוצאתי כמה שקלים מכיסי ונתתי לאיש הזקן שעומד מחוץ לתיאטרון ופורט על כינור.
הוא ניגן מנגינות חסידיות וישנות כאלה (בדיוק אותן המנגינות שמלוות אותי בזמן כתיבת שורות אלה). חלק מהמנגינות זיהיתי, הן היו מ"כנר על הגג". חייכתי אליו ונכנסתי פנימה. כמה מואר הקאמרי, אורות זוהרים כאלה של תיאטרון גדול ורציני, סדרנים מעונבים ומנומסים מכוונים אנשים בחליפות או בחולצות מכופתרות אל האולם שבה מוצגת הצגתם (טוב נו, על מי אני עובדת? יש גם כמה שנעלו קרוקס ולבשו טריקו, ישראל אחרי הכל). אבל הרוב הכמעט מוחלט אחז כוס יין בידו ששיוותה לו מראה רציני והדור וכיבד את המקום בלבושו.
מחוץ לאולמות הוצבו מעמדים עם תוכניות צבעוניות עליהם, כל אחת מתארת הצגה אחרת. הצגות בכתיבתם של ברטולד ברכט, טנסי וויליאמס, הלל מיטלפונקט, עדנה מזי"א ועוד כאלה שעושים לי השראה. פעם רציתי להיות שחקנית. לא ידעתי שאני יודעת לכתוב, רציתי רק לעמוד על במה, להגיד כמה משפטים, אולי להגזים בתנועות ידיים ולבכות עם חומר מיוחד שישימו לי בעיניים ולצפות איך הקהל עומד על רגליו ומריע לי.
בכל מסיבת מחזור בבית הספר, או סתם חג, התנדבתי לכתוב את הטקסים וההצגות רק כדי לתת לעצמי את התפקיד הראשי, כן, ידידי, כך נראה נרקיסיזם או חוסר משווע בתשומת לב. אהבתי את הבמה, את התאורן העצבני, את הוראות הבימוי של אחד ממועצת התלמידים ואת היציאה התכופה משיעורי מתמטיקה לטובת החזרות. מתישהו, אחרי הצבא, ויתרתי על העניין, הייתי שמנמנה מדי בכדי לקבל תפקידים ראשיים ומצחיקה מדי בכדי להיראות טראגית.
איתי טיראן ב"ריצ'ארד השלישי". צילום: דניאל קמינסקי
נחזור לקאמרי: ההצגה הראשונה שבה הייתי נפתחת עם ואלס מאוד מוכר, הנפח שהוסיף לו המנהל המוזיקלי רק מעצים את תחושת התיאטרון, והשחקן גדול הממדים, שעולה על הבמה כשלגופו שלייקס המותאמים לתקופת העלילה, רק מוסיף לסקרנות הקהל. והשחקן רוקד לו עם המנגינה, וזרקור אחד עוקב אחריו, וגם אני, במבטי. לידי יושב זוג מבוגר. הוא מחזיק את ידה והיא לוחשת לו “איזו מנגינה נפלאה!", ואני מחייכת ותוהה לעצמי אם גם אני אחזיק יד לבן זוגי בגיל הזה, או שעדיין אלך לראות הצגות בגפי.
והנה נכנסת עוד דמות אל הבמה, והמנגינה נמשכת, והם, שני השחקנים, מתחילים לרקוד יחד. והזמן עובר, וגם המערכות. וזה נוזף בזו, וזה מנסה לרצוח את זו, והאבא מת מתישהו, והאמא מאושרת מזה, ובלגן גדול - כמו שרק התיאטרון יכול להציג בפנינו. ובהצגה אחרת, באיזה קטע תשוקה, איתי טיראן מלקק סכין חדה וגורם ויברציות חזקות לכל הנשים היושבות בקהל. ואני שורטת את עצמי, ונושכת חזק חזק את שפתי. כן, הרגשתי קצת דם. ולמה? כי גם אני רוצה: אני רוצה לכתוב תשוקה. אני רוצה לגרום לגברים לבעור ולנשים להרים את חצאיתן עוד באוטו, בדרך הביתה.
אני רוצה שהקהל שלו אכתוב יבכה, וירעב, וישנא, ויתאהב, ויחכה שההצגה תסתיים כדי לצאת מדושן עונג ולשנות משהו בחייו. רגע, קצת מנוחה. הטרפתי את עצמי, מתנצלת. אחרי כל הצגה, כשהקהל הריע לשחקנים ואלו הריעו זה לזה, קמתי ראשונה ויצאתי מן האולם, כמו חדורת מוטיבציה לכתוב, או למצוא אהבה הרסנית, או תשוקה רגעית. נפרדתי יפה מהקאמרי, נכנסתי למונית ונסעתי לבר, כל פעם בר אחר. הזמנתי לי דרינק וישבתי להתבונן. זוגות בדייט ראשון מחייכים חיוכים מאולצים, גברים שולחים צ'ייסרים, וכמה בנות זורקות נצנצים אחת על השנייה, כי השלישית מתחתנת. איזה שעמום.
למה אנחנו לא חיים בתוך תיאטרון? אחר כך, כשכבר בא הלילה, נסעתי אל ביתי, פתחתי את הלפטופ וניסיתי לכתוב. וכלום. אף לא סיפור אהבה אחד שיצא מדמיוני הקודח, כי איך אפשר לכתוב משהו עצום כמו שייקספיר? מי שמני? אין לי מספיק כישרון, אני חושבת וסוגרת את הלפטופ. אחר כך, כשאני מכסה את עצמי בשמיכה, אני שוכבת על גבי ובוהה בתקרה. אני מדמיינת וילון אדום וגדול וכרוז שאומר: “קהל נכבד, אנא כבו פלאפונים, מיד נתחיל בהצגה שכתבה מרסל מוסרי", ובחושך, בחדרי הקטן, אני רואה את הקהל מריע עוד לפני שהכרוז מסיים להכריז את שם משפחתי.
ואני רואה איש זקן נכנס אל הבמה ובידו שק, והוא מביט אל הקהל ואומר: “תשוקה, אתם אוהבים תשוקה? בטח אתם שואלים את עצמכם מה לאיש זקן ולתשוקה, ואיך הוא מעז להכריז את המילה הזאת בכלל, אז בואו ותשמעו משהו, אף על פי שאני סוחב משאות כבדים, כוחי לא בשרירי ידי כי אם במותני". והנה הקהל צוחק, והאישה הזקנה שישבה קודם לכן עם האיש המבוגר ודיברה איתו בשבחו של הוואלס, מדברת איתו עכשיו בשבחה של מרסל: “אין, רק מרסל כותבת ככה!". והקהל מריע, וההצגה נגמרת. ואני עולה עליה ומקבלת זר פרחים מהודר מהשחקן הראשי. ואני נרדמת.
החורף מביא איתו בדידות ועצב. בלילות כאלה, מוכי חושך שחור מדי, אני נשכבת על גבי ומדמיינת. ועצוב לי. ושקרן מי שיגיד שהחורף לא עושה לו עצוב. ולכאורה הכל מצליח, והכל בר השגה, שגשוג ופריחה. אבל השקט הזה והחלומות שלפעמים אני מתעצלת להגשים שורפים קצת בלב. יום אחד, על הבמה שלי, יהיו המון שחקנים וגם אנשי התאורה והסאונד יעלו, אחריהם יבואו המאפרת והמלבישה. והנה ההוא שהלחין את המוזיקה, גם הוא עולה. וההיא שלימדה את הרקדנים לרקוד סטפס.
וההיא שמכרה את הכרטיסים. וההוא שעזר לכל אחד לגשת למקומו. וגם המאבטח בכניסה יעלה, כן גם הוא. והמנקה. וזה שמוכר את כוסות היין בכניסה. ואם יש מקום, תעלה גם כל השורה הראשונה. ואם יש עוד מקום, גם יושבי השורות שאחריהם. ואני אכנס ביניהם, בשקט, והם יעשו לי חום בלב. הם יעשו לי חום, שלילות קרים אחרי ערבים בודדים לא עושים. עוד מעט אכתוב, אחרי שגשם חזק ישטוף לי את העצלנות.