אחרי עשור של מלחמה בגרעין האיראני, הגיע הזמן לשאול: כמה הצלחנו?

ראש הממשלה בנימין נתניהו הביע סיפוק מהתוצאה, משום שלדעתו "עדיף לא לחתום על הסכם מאשר לחתום על הסכם רע, וההסכם שאליו איראן דחפה היה נוראי". אך האמת העירומה היא שזה שנה וחצי ישראל היא בבחינת צופה שמשקיף על האירועים. השפעתה על השיחות מצומצמת ביותר. נכון, פקידים אמריקאים, בריטים וצרפתים מעדכנים את עמיתיהם בישראל. נכון שהשר לענייני מודיעין, יובל שטייניץ, נוסע לפגישות בבירות המערב, מציג את עמדת ישראל ומפרסם מעת לעת הודעות על כך.

 

בני שיחו מאזינים בנימוס לדרישות ישראל שלא לחתום על הסכם שיאפשר לאיראן להמשיך להעשיר אורניום. נתניהו ושטייניץ דורשים למעשה לפרק את איראן מכל יכולת להעשיר אורניום. לפרק את כל הסרכזות (צנטריפוגות), לסגור את שני המפעלים להעשרת אורניום ולהוציא את כל האורניום המועשר שייצרה עד כה מחוץ לגבולותיה.

 

ואולם בשיחות אין כלל ביטוי לעמדת ישראל. המעצמות כבר הסכימו שאיראן תמשיך להעשיר אורניום באחד המתקנים והמחלוקת היא בשאלה כמה סרכזות תוכל להפעיל, מאיזה דגם, איזו כמות של אורניום תורשה להעשיר וכיצד יורחב מנגנון הפיקוח, כך שיצמצם את הסכנה שתמשיך בתרגילי ההונאה שלה ותעשיר אורניום במפעל אחר, שהעולם אולי אינו יודע כלל על קיומו.


עניין חשוב לא פחות שמן הראוי לבחון אותו הוא הסוגיה: עד כמה באמת הצליחה ישראל לסכל או לעכב את תוכנית הגרעין של איראן. הנארטיב שהתקבע, המיתוס שנוצר - ואם נרחיק לכת, אולי אף אפשר לדבר על דימוי ויחסי ציבור - הוא שלפי פרסומים זרים ביצע המוסד בהנהגת מאיר דגן שורה של מהלכים, מבצעים ופעולות נועזים ויצירתיים, שעיכבו את תוכנית הגרעין של טהרן בשנים אחדות. לפי פרסומים זרים, המבצעים כללו גיוס סוכנים לצורך חדירה מודיעינית, התנקשויות במדעני גרעין איראניים, יצירת פחד והרתעה, גרימת נזק לסרכזות ופגיעה בציוד - "הרעלה" בלשון המודיעין - שנועד להגיע לאיראן. האומנם?

 

תוכנית שרון

 

חלפו כבר יותר מעשר שנים מאז החלה ישראל לפעול להאטת הפרויקט האיראני. הזמן שעבר מאפשר פרספקטיבה, ולו חלקית, כדי לבחון ברצינות נושא זה. מאיר דגן נכנס לתפקיד ראש המוסד (רמס"ד) בספטמבר 2002 והחליף את אפרים הלוי. הוא מונה לתפקיד על ידי ראש הממשלה אריאל שרון. דגן לא היה האלוף הראשון שהגיע מצה"ל לתפקיד. קדמו לו מאיר עמית, צבי זמיר ויצחק חופי, שעמדו בראש הארגון בשנים 1963 – 1982 . הם נבחרו בשל כישוריהם, מקצועיותם, המוניטין שרכשו והרקורד הצבאי שלהם. העובדה שהיו יוצאי פלמ"ח ומזוהים עם מפלגת השלטון - מפא"י והעבודה - לא  הזיקה. גם דגן מונה לרמס"ד בשל המוניטין הקרבי ובשל היותו איש מבצעים מחונן ונועז. אך הוא היה הראשון שאפשר לומר עליו שמילא גם תפקיד של "משרת אמון", אף שזה לא הוגדר כך.



דגן היה ידידו האישי של שרון. ידידותם נוצקה בחולות עזה כששרון היה אלוף הפיקוד, ודגן הקים את סיירת "רימון" ופיקד עליה. במלחמת יום הכיפורים הוא לחם באוגדת שרון בכוח סיור, שהקמתו אולתרה על ידי אמציה (פצי) חן. לאחר שפרש מצה"ל עבר לנהל את המטה ללוחמה בטרור, וכשפרש משירות המדינה התפקד לליכוד. ב-2001 היה ראש מטה יום הבחירות של שרון. שרון ביקש ממנו לנער את המוסד ממה שנתפס אז - בצדק או שלא (לרוב שלא בצדק) - כעשור של דשדוש. אך בעיקר הטיל עליו להתמקד במאמץ אחד עיקרי: סיכול תוכנית הגרעין של איראן. שרון החליט שכל המאמץ ירוכז תחת קורת גג אחת ויופקד בידיו של אדם אחד - דגן.



לשם כך הרחיב שרון את המנדט של דגן והכפיף תחת סמכותו את כל הגורמים בקהילת המודיעין ומחוצה לה שהיו קשורים בטיפול בנושא. כל פיסת מידע מודיעיני שאספה על איראן יחידת ההאזנות 8200 של אגף המודיעין עברה למוסד. כל הערכה וניתוח של חטיבת המחקר של אמ"ן הועברו גם הם לחטיבת המחקר של המוסד. עד אז הכיוון היה לרוב הפוך. בכל הקשור לתוכנית הגרעין של טהרן, גם משרד החוץ נאלץ להיות כפוף למוסד. מגעים מדיניים בנושא (להבדיל מקשרים מודיעיניים), שהיו עד אז באחריות הבלעדית של משרד החוץ, חויבו מעתה לקבל את אישורו של דגן ובכירי המוסד. באמ"ן ובמשרד החוץ לא השתגעו, בלשון המעטה, על ההנחיות החדשות, אך נאלצו להשלים עם המציאות.

 
 

כדי למלא את המשימה שהוטלה עליו, הקים דגן במוסד יחידות ייעודיות, הרחיב את הקיימות וחולל שינויים מבניים ופרסונליים, למורת רוחם של לא מעט בכירים, שלחלקם הראה את הדלת החוצה. על פי מצוות שרון, הגדיל משרד האוצר לאין שיעור את תקציב המוסד בכלל ואת תקציב "המיזם האיראני". אפשר להעריך שתחת שרון, ובהמשך מחליפו אהוד אולמרט, נוספו כמה מיליארדי שקלים למוסד. אולמרט עצמו התגאה בכך ש"כל מה שמאיר ביקש אישרתי". הוא התכוון הן לתקציבים והן למבצעים.

הגדיל לאין שעור את תקציב המוסד. מאיר דגן. צילום: מרק ישראל סלם





 

התוצאות ניכרו תוך שנים אחדות לכל מי שעובר ליד מחלף גלילות, שבו לפי פרסומים קודמים מצוי מטה המוסד. במתחם על הגבעה, המתנשאת מעל לסינמה סיטי, שבו היו בניינים ספורים, נוספו בתקופתו של דגן עוד מבנים. היקף הבנייה הסתכם בעשרות אלפי מטרים רבועים. בין השאר נבנה מתחם משרדים "ייעודיים", שנועדו לביצוע הפעולות נגד איראן. המבנים הוקמו כדי לאכלס את העובדים החדשים הרבים שנוספו לארגון, וכן את הציוד  הטכנולוגי, בעיקר מחשבים ומאגרי מידע.
 

 

בחסות הגיבוי משרון ומאולמרט ובשל הצורך לפעול במהירות, דגן ועוזריו ביצעו "קיצורי דרך" בכל הקשור לסדרי מינהל תקינים. קבלנים הועסקו ללא מכרזים, וכך גם נרכש חלק מהציוד. תנופת הבנייה בלי פיקוח הביאה לבזבוז גדול ועוררה את ביקורתו של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. בצעד חסר תקדים הוא פרסם ברבים ב-2011 , בפעם הראשונה, דוח ביקורת על המוסד, שמצא "ליקויים רבים וחמורים, כולל היעדר תכנון סדור לפרויקטים, אי קיום חובת מכרז גידול משמעותי בעלויות ופערים של עשרות אחוזים בין אומדנים להצעות במכרזים שמעידים על התנהלות לא ראויה". גם בתחום כוח האדם גדל המוסד בזמנו של דגן באופן חסר תקדים. משיקולים של ביטחון המדינה חל איסור למסור את המספר המדויק של העובדים בארגון - שנאמד בכמה אלפים טובים. 
 

המשימה שהטיל שרון על דגן הייתה שאפתנית, כנראה שאפתנית מדי. שרון ביקש למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני באמצעות פעולות חשאיות. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, חיבר דגן - יחד עם בכירים שקידם ויועצים מבחוץ - מסמך בן עשרות עמודים שבו פירט את תוכניתו. איך, כיצד, ועל פי איזה לוח זמנים ימנע מאיראן מלהגיע לנשק גרעיני. בניגוד לכמה עצות שקיבל מבכירים במוסד, מהמסמך השתמע שדגן התחייב לסכל את תוכנית הגרעין. אותם בכירים יעצו לו למתן את הנוסח ולעמעם את ההתחייבות המפורשת. דגן לא שעה לעצתם ואף טרח לשלוח את המסמך או חלקים ממנו לא רק לראש הממשלה ולקבינט, אלא גם לראשי אמ"ן, שב"כ ומשרד החוץ. דגן האמין שיהיה בכוחו לספק את הסחורה.

 
 

ואכן, לדגן ולמוסד היו לא מעט הצלחות. רובן לא פורסמו ומן הסתם גם לא יפורסמו בעתיד. שיתוף הפעולה עם ארגוני ביון בעולם, שתכליתו הייתה לעכב את תוכנית הגרעין, התחזק מאוד. לפי פרסומים זרים, ציוד שנועד להגיע לאיראן לא הגיע, וציוד אחר הגיע פגום לאחר שיד נעלמה דאגה לחבל בו. בעזרת מידע שהעבירה ישראל, מדינות "יירטו" משלוחים של ציוד וחומרים שיועדו לאיראן. לפי אותם פרסומים זרים, לוחמי המוסד אחראים לחיסולם של חמישה מדעני גרעין איראניים שהיו קשורים ל"קבוצת הנשק", השלב החשוב והסופי ביכולת להרכיב פצצה. אחד משיאי הפעולה החשאית, לפחות על פי מה שפורסם עד כה, היה שיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל לארה"ב  המוסד ואמ"ן באמצעות יחידה 8200 וה־ CIA וה־ NSA - שהבשיל לכדי תכנות אותו וירוס "סטוקסנט" קטלני.




הווירוס הוחדר למחשבים שהפעילו את הסרכזות והשתלט על ההפעלה. התוצאה הייתה שכאלף מהסרכזות שבעזרתן העשירה אז איראן אורניום - כשליש מסך כל הסרכזות - ניזוקו. כל זה נעשה בלי שהמומחים האיראנים יבחינו בתקלה. ומשהבחינו ואיתרו אותה התקשו להבין את פשרה. לקח להם זמן רב עד שעלו על הבעיה ופתרו אותה. כשנכנס דגן לתפקידו בסוף 2002 הייתה תוכנית הגרעין האיראנית בחיתוליה. העשרת האורניום טרם החלה. היו לה מפעל אחד להעשרה עם שני מתקנים - אחד תעשייתי והשני ניסיוני. המפעל היה בשלבי בנייה סופיים.



היא החלה לייצר סרכזות במפעל בטהרן בשם "קלאיה אלקטריק", שהוסווה כמפעל לייצור שעונים חשמליים, אך טרם התקינה אותן בנתנז. הכור להפקת פלוטוניום היה בשלבי בנייה ראשוניים. ב- 2006 החלה איראן להתקין את הסרכזות הראשונות בנתנז ולהעשיר אורניום. ב-2008 היו לה כבר כ-3,000 סרכזות, שכאמור שליש מהן ניזוקו על ידי הווירוס. אך בסופו של דבר התגברו המהנדסים, הטכנאים והמדענים האיראנים על התקלה, והגבירו את קצב ייצור הסרכזות ואת קצב העשרת האורניום. הם גם הצליחו לפתח דגמים מתקדמים, מהירים ויעילים יותר של סרכזות, שמסוגלים להעשיר כמויות גדולות יותר של אורניום, במהירות רבה יותר, באיכות טובה יותר ובזמן קצר יחסית. כשעזב דגן את תפקידו בסוף 2010 היו כבר לאיראן יותר מ־ 10,000 סרכזות ואתר נוסף להעשרת אורניום, בפורדו שליד העיר קום. האתר נחפר בחשאי בעומק של עשרות מטרים מתחת לאדמה (הוא עמיד יותר בפני הפצצות מהאוויר), ובמקביל נמשכה בניית הכור הגרעיני באראק.



 

עוד לפני שפרש דגן מתפקידו הבינו ראש הממשלה נתניהו (שהחליף את אולמרט) ושר הביטחון אהוד ברק כי בעזרת פעולה חשאית בלבד לא תושג המטרה של סיכול תוכנית הגרעין. הם הגיעו למסקנה כי על אף הנועזות, היצירתיות והתחכום של המבצעים החשאיים, איראן אינה מוסטת מדרכה. במילים עדינות פחות - המוסד לא סיכל את תוכנית הגרעין האיראנית.


 

נתניהו וברק החליטו לאמץ גישה חדשה וקולנית יותר. אף שלא הפסיקו את הפעילות המודיעינית החשאית, הם החלו לאיים בפעולה צבאית. אך איומים פומביים והדלפות באמצעות כלי תקשורת או בעזרת פקידי ממשל וממשלות זרות (שר ההגנה של ארה"ב, ליאון פנטה, הדליף ל"וושינגטון פוסט" שהוא מאמין לאיומים הישראליים) אינם מספיקים כדי ליצור את האמינות שהם באמת מתכוונים ברצינות למה שהם מרמזים, מדברים ומדליפים. משחק כזה קרוי לוחמה פסיכולוגית.

 

בהנחיית נתניהו וברק שוב הועברו מיליארדי שקלים לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית, אך הפעם הם הועברו לחיל האוויר ולאמ"ן כדי שיתכוננו למתקפה צבאית. כדי לחזק את אמינות המסר החלה ישראל להדליף מידע, בעיקר לתקשורת הזרה, על אימונים קדחתניים של חיל האוויר. אולמרט, שכבר היה נתון בחקירות על מעשי השחיתות שלו ולא הסתיר את איבתו לברק ולנתניהו, טען ש"בוזבזו" 11 מיליארד שקל על מה שהגדיר "הזיות הרפתקניות".



יתר על כן, בשלב מסוים ב-2010 נפגשו נתניהו וברק במטה המוסד עם דגן, ראש המוסד יובל דיסקין והרמטכ"ל גבי אשכנזי, והורו להם "לדרוך את המערכת" - כלומר לנקוט שורה של צעדים, כולל כוננות בחיל האוויר וגיוס מילואים, כדי להתכונן לתקיפה. אשכנזי, דגן ודיסקין נזעקו נגד המהלך, משום שחששו שגם אם נתניהו וברק אינם מתכוונים באמת להורות על תקיפה, המהלכים כשלעצמם עלולים להיות פרובוקציה שתדרדר את האזור למלחמה.

 

האמת היא שעד היום השלישייה - אשכנזי, דגן ודיסקין - אינה משוכנעת בוודאות למה באמת התכוון צמד הבי"תים. האם באמת רצה שחיל האוויר יתקוף, או שמא ביקש לגרור את איראן לתקוף ראשונה, כדי שיהיה לישראל "קזוס בלי", עילה למלחמה, לתקוף ולהשמיד את מתקני הגרעין האיראניים. השלישייה אינה מוציאה מכלל אפשרות שגם הם היו לקורבן של לוחמה פסיכולוגית מצד נתניהו וברק. שראש הממשלה ושר הביטחון שיחקו את המשחק "תחזיקו אותנו" לא רק כלפי העולם אלא גם כלפי פנים - שאר השרים וראשי מערכת הביטחון.



 

עם פרישתו כינס דגן באולם האירוח לאורחים זרים של המוסד עיתונאים ישראלים. הוא העריך שאיראן לא תגיע לנשק גרעיני לפחות עד 2015 , ומבחינה זו צדק. הוא גם אמר דברים שהשתמע מהם שבזכות הפעולות של המוסד ושאר גורמי המודיעין, בעזרת שיתוף הפעולה הבינלאומי, עוכבה תוכנית הגרעין. גם עם הערכה זו אפשר להסכים. אך האם אפשר לייחס ול"נכס" עובדה זו למוסד ולישראל? ספק רב. סיכול חשאי של מיזם הגרעין היה ספינת הדגל של המוסד תחת דגן. המוסד אכן השיג הישגים חשובים בריסון היכולת האיראנית להגיע להעשרה צבאית. הפעולות שנקט היו יעילות נקודתית, נועזות ועתירות דמיון במובן של עיכוב ושיבוש של מערכות, אך ללא אפקטיביות מצטברת.



המטרה היומרנית, כרטיס הביקור של דגן - סיכול תוכנית הגרעין האיראנית - לא צלחה. לא מעט אנשים במוסד רואים בדגן אחראי לכישלון ומצביעים על האופטימיות חסרת הכיסוי שממנה נגזרו מהלכיו. לו היה מציב מטרות צנועות יותר ובונה תוכנית ריאלית, ייתכן שהקהילה הבינלאומית הייתה משיגה הסכם טוב יותר עם איראן, ואולי ישראל הייתה נותרת עם כמה מיליארדים עודפים לטיפול בנושאים חברתיים.



 

אחר כך, תחת נתניהו וברק, זה נעשה באמצעות האיומים בתקיפה צבאית של חיל האוויר. גם כאן בוזבז כסף רב. בשני המקרים זה לא ממש הצליח. איראן לא הורתעה והמשיכה בתוכנית הגרעין שלה. נכון, נתניהו וברק מייחסים לעצמם את העובדה שהצליחו בעזרת האיומים להניע את הקהילה הבינלאומית ובעיקר את ארה"ב להטיל עיצומים על איראן. אך גם עם תזה זו אפשר להתווכח. אפשר לטעון כי הקהילה הבינלאומית הייתה עושה זאת גם בלי הדרבון הישראלי. הרי החשש מהגרעין האיראני אינו רק נחלת ישראל. זהו גם אינטרס של ערב הסעודית, מצרים, טורקיה ואיחוד האמירויות. ולמדינות אלה, בוודאי לערב הסעודית, יש לא פחות מנופי השפעה על המערב מאשר לישראל. אולי אפילו יותר.


 

אפשר גם לטעון שאיראן מלכתחילה לא רצתה לייצר נשק גרעיני. היא רק ביקשה למצב עצמה למרחק של "סיבוב בורג" מהיכולת להרכיב את הפצצה הראשונה. כל המומחים תמימי דעים כיום כי היא מצויה במרחק של כמה חודשים מיכולת זו. עם כל העיצומים המכבידים על כלכלתה ועם המגבלות המוטלות על תוכנית הגרעין שלה, איראן היא כבר עתה מדינת סף גרעינית.