סיפורי סבא

סבא שלי היה משורר. וככזה, בכל אירוע משפחתי היה מוציא פתק מקומט ומקופל מכיס החולצה. אחר כך מרים את המשקפיים, מקרב את הנייר לעיניים ומקריא שיר או טקסט שכתב בפאתוס חדשותי. תמיד הצחיק אותי כילדה שאנשים עם משקפיים מסירים אותם דווקא כדי לקרוא. היגיון של ילדים.
 

את רוב השירים שהוקדשו לי אהבתי. אם כי היו רגעים למשל בבת המצווה, שהובכתי נורא ורק רציתי שייגמר. את מסיבת הבת מצווה שלי למשל אני כמעט לא זוכרת בכלל, רק מהתמונות הבודדות שנותרו. קצת כמו גברים ביום חתונתם שרובם מספרים כי חוו איבוד זיכרון זמני. האמת, שאני כל כך מבינה אתכם בעניין הזה, גברים. פעם שאלתי את אבא שלי אם הוא זוכר משהו מהחתונה. הוא התאמץ, התרכז, ואחר כך אמר שהוא רואה בעיני רוחו בועה עם אנשים שמתנועעים בתוכה בשקט מופתי כמו באקווריום, ומעבר לכך אינו זוכר דבר.
 

וזה קורה גם לי, בדרך כלל בימי הולדת שהופכים בעל כורחי להיות המוניים, או מסיבות שבדרך פלא אני מוצאת את עצמי במרכזן. תאמינו לי שאני מעדיפה להתעלף ולהתעורר למחרת באינטימיות עם ההנגאובר. בעבר נשבעתי שלעולם לא אמצא את עצמי עומדת בטקס חתונה סטנדרטי, עם המונים ונשיקות ואוכל ודי־ג'יי. והצעידה הזאת אל עבר החופה. אלוהים. אני לא חושבת שאני בנויה לעמוד במרכזו של בלגן כזה. אם כי במידה מסוימת אני קצת מעריצה אנשים שכן. ובעיקר אנשים שמסוגלים לארגן לעצמם אירועים, השקות וימי הולדת נטולי חרדות.
 

ובשבוע שעבר ביפו, בערב, עדיין עם משקפיים שלא הסרתי מהנהיגה. לא מאמינה שמישהו הצליח להוציא אותי מהשכונה בקור הזה. עומדת בין המוני אנשים, ועם שיר בכיס האחורי של הג׳ינס שנתבקשתי להקריא ביום ההולדת של דנה. היא סגרה 30. ואני לא יכולתי לא להתפעל מהקונספט המיוחד של יום ההולדת. במיוחד לאור העובדה שכשאני הייתי בת 30 לפני אי אלו שנים, מצאתי את עצמי רוקדת שיכורה על הבר של ננוצ'קה, עם חבורה של אנשים שנראו כמו יורדי ים. גירדו אותי מהבר אחרי ששתיתי בפעם הראשונה בחיי יותר מדי. היה לי באותו זמן חבר, שנעלם בשלב כלשהו של הערב. ואני שהתבוססתי בשאריות קוקטייל לא ברור עם סוכר והרבה יין, חשבתי שבגיל זה צריך להספיד את הנעורים. באותו הלילה היה נדמה לסובבים אותי שאספיד גם את חיי. אבל מה שלא ידעתי אז הוא שגיל 30 הוא רק התחלה של החיים היפים יותר. חבל שלא סיפרו לי לפני כן, זה היה חוסך כל כך הרבה משברים. אין ספק שצריך להוציא לאלתר מתוכנית הלימודים את המשפט: "רק גברים משתבחים עם הגיל ונשים להפך". אני מקווה שכולן כבר יודעות שזה כל כך לא נכון.
 

את השיר ביקשו להדפיס, ואני העתקתי בכתב יד, ושמחתי לגלות שלא אבדה לי היכולת לכתוב. וכשהגיע הרגע להקריא, הוצאתי את הנייר המקומט מהג'ינס, הרמתי את המשקפיים שלא מיועדים לקריאה, והבטתי על דנה כמו על אותה ילדת בת מצווה מבוישת שהייתי פעם. אני כנראה באמת דומה לסבא. אולי חוץ מהתה, ממדור הספורט שהיה גונב מהקפה ומכניס לשקית, מהדעה הפוליטית, מהפאתוס ומהצעקות על המלצריות ששוכחות את התיון בפנים. ומכיוון שאני לא מסוגלת לכתוב שירה מבלי להתייחס בציניות אל עצמי ואל הכתוב, בחרתי שיר של יהונתן גפן. אולי כי זה הזכיר לי את הספר שקיבלתי כמתנה ליום ההולדת ה– 18 "התפרדויות", שממנו למדתי שני דברים חשובים, שהיוו פריצת דרך משמעותית בהבנה שלי את החיים. הראשון: אומנם קשה להיות אישה, אבל קשה יותר להיות גבר. והשני: מותר ואף רצוי להשתגע מאהבה, רק לא צריך למהר להתחתן.