באירופה הקור אחר - כך אומר כל ישראלי מצוי לפחות פעם אחת בחייו. כי אכן, הקור האירופאי היבש לא חודר אל העצמות כמו הקור הרטוב הישראלי. הוא פשוט שובר אותן. אמרו את זה קודם לפניי, אבל בחו"ל הייאוש נעשה הרבה יותר נוח. קחו למשל את מה שקורה כרגע בבאפאלו בניו יורק. חברה טובה שלי תקועה כבר ארבעה ימים בבית שמוקף בשלג.
הם אוכלים בעיקר שימורים, ואין להם גנרטור. בשיחתנו שהתקיימה על הטיפות האחרונות של החשמל, היא דיווחה שאין להם מים. "לפחות את בניו יורק", עניתי בציניות ישראלית. והאמת שאני מעדיפה להיתקע באיילון המוצף מאשר לבלות יממה אחת ללא מים זורמים במקלחת. אולי רק אם זה היה קורה במנהטן. אני מתביישת לומר שבגילי הלא כל כך מופלג, מזג אוויר חורפי עוד מטריד אותי. ועוד כאן, בישראל.
ביום חמישי, כשהתריעו על הסופה שתגיע השבוע, כבר נערכתי מראש והעברתי את כל פגישות העבודה שלי ליום ראשון. רק כדי שאוכל לעבוד מהבית כשאפיק ים סוף ינחת כאן. ישבתי אתמול בבית עם טרנינג, ממתינה למשיח או לסופה - מה שיגיע קודם. בדיוק היתה הפוגה והרגשתי קצת מרומה. אולי כי בשבת האחרונה תכננתי רומנטיקה. אני והמוני בית ישראל שהצהירו על כך ברשת. סיר מרק, ספרים, פלייליסט של גשם ונקישות של רוח בחלון.
בסופו של דבר מה שקיבלנו היתה שבת שמשית עד הצהריים. את המרמור בפייסבוק לא ניתן היה לפספס. ואז הגעתי למסקנה שישראלים לא יודעים ליהנות משום דבר, או לקחת לעצמם יום הפוגה מטיולים ונסיעות רק כי "חבל לפספס שמש". באמת, אין לנו מספיק. כמה חבל שה"חבל" הזה הוא בדיוק הסיבה שאנחנו לא יודעים לחיות כמו החבר'ה משם. אלה שאנחנו כל כך אוהבים את הקור שלהם באירופה.
באתרי האינטרנט איימו אתמול שהסופה כבר בצפון והנה היא בדרך לגוש דן. הלב שלי פעם בדיוק כמו באותו יום שלישי לפני כמה חודשים, בו נורתה הרקטה הראשונה באשכול. ידעתי שזה יגיע גם אליי. ישבתי על הקצה של הספה עם הסלולרי והמפתח ביד, מוכנה לרוץ למדרגות. ימי הרעם. האמת היא שעכשיו, לאחר שפתרנו את בעיית המים ומפלס הכינרת, לאחר שישראל כבר לא מתייבשת אלא בעיקר מתביישת, אני חושבת שהמוח היהודי צריך להמציא אפליקציית ניתוב עננים. כזו שתשלח את העננים הרצויים לאזורי חקלאות ונחלים שבאמת זקוקים למים הללו. אני מאמינה שעם מיטב המוחות כאן אולי עוד נצליח, ונשחרר את עצמנו ואת אחינו האומללים משיט באיילון בשלושת החודשים הקרובים.