משה רכש מכשיר סלולרי רב יכולת מחברה משווקת שמקום מושבה בסין. חלפו שבועות אחדים מרגע ההזמנה, ומשה לא קיבל מדואר ישראל כל הודעה על בואה של החבילה. על כן מיהר לברר את אשר עלה בגורלה, "נברר ונודיעך", הייתה התגובה.
בתום חודשיים של המתנה נחתה החבילה בשלום במדינה. משה זכה לשמוע את הבשורה: "החבילה יצאה לדרכה". בתום 90 ימים של המתנה קיבל משה
את התגובה המוזרה מהדואר: "אנחנו לא מוצאים את החבילה".
משה הנואש פנה למדורנו בבקשת עזרה, ותגובת דוברת דואר ישראל הייתה חד־משמעית: "מסיבות שאינן ברורות לא עלה בידנו לאתר את דבר הדואר. על פי הוראות איגוד הדואר העולמי, במקרה של אובדן, אחריות החברה לתשלום פיצויים היא כלפי שולח החבילה".
כלומר, לא דואר ישראל שאיבד את החבילה, הוא שפיצה, אלא החברה הסינית. וכיצד ישלם? דואר ישראל מסביר לקשה ההבנה "משה צריך לקבל מהשולח הסיני ייפוי כוח, שבו הוא מוותר על זכותו לשלם פיצויים לטובת הנמען". כלומר, אם השולח הסיני יאמר: "אני מוותר על תשלום פיצויים", אזי הדואר הוא שישלם פיצוי.
משה החליט לתבוע את הדואר בבית משפט לתביעות קטנות. ואנחנו תמהים: מדוע הדואר האחראי לאבידה, שגם מודה בכך, איננו שולף את ארנקו ומשלם מכיסו?
עוד אנחנו תמהים וכבר נוחתת על שולחננו תלונה דומה: אלון רכש זוג כפכפים מאתר גרמני. החבילה נחתה בסניף הדואר ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ואילו הנציגה בסניף סירבה לחפש אותה. "תמתין עד שתקבל מאיתנו דואר רשום", אמרה.
מדי יום פנה אלון לסניף הדואר ודרש בשלום הכפכפים, עד שלפתע הגיעה התגובה: "הפריט מופיע כלא נדרש". בתום מסע פניות נואש , דיווח הדואר לאלון: "החבילה נמצאת בנמל חיפה ועושה את דרכה בחזרה לשולח". כלומר, אי אפשר לחלצה והיא בדרכה
לארץ מוצאה.
השלב הבא היה הודעה מהדואר: "תפנה לספק בגרמניה והוא יפצה אותך".
כלומר, יצרני הכפכפים בגרמניה, ששיגרו את הכפכפים שנחתו בשלום, הם אלו שצריכים לפצות את הלקוח על מחדלי הדואר שלנו. פנינו שוב לדוברות
הדואר וקיבלנו תגובה שונה מקודמתה. "פנינו לחברת הדואר בגרמניה בבקשה להחזרת הפריט. אנחנו מצטערים".
יפה. אז מדוע כשמדובר בכפכפים אתם פונים לגרמנים, וכאשר אתם מאבדים טלפון סלולרי אתם מבקשים מהקורבן לפנות לסינים? מה דעתכם לקבל על עצמכם את האחריות לאובדן?
טרטרו אתכם? עבדו עליכם? תנו לרייכר
להתרגז בשבילכם: