אחד העימותים הקשים שהיה לי עם אבי, רודף שלום שלא נרדם בלילה אחרי ויכוח עם מי מילדיו, היה ביום שבו תלש בפראות ובגזרים גדולים פוסטר גדול של צ'ה גווארה שהיה תלוי על קיר חדרי. זה היה מעשה לא אופייני שגבל בברוטליות עבור נער בן 16 שרק החל להגדיר את ההיבט המרדני של אישיותו. 40 וכמה שנים אחרי אותו יום טראומטי עדיין איני חי בשלום עם המעשה ומתקשה לתת נקודות זכות לאבי ולהתנהגותו הלא אופיינית. חינוכי זה לא היה; דמוקרטי ודאי שלא. מה שהוביל לגזירה הקשה היה ויכוח פוליטי מר ונוקב שפרץ בינינו תדירות בעת ההיא. עידן החזה והראש הנפוחים, מהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ועד ההתפכחות המרה במלחמת יום כיפור. הכיבוש הקים אוהלים הודיים רבים במכנסי מאצ'ו ישראלים, ואבי לא היה שונה מאחרים. הזקפה הלאומית הסתירה את הנוף. אני נקלעתי עמוק יחסית לטריטוריה שמאלנית וזיכרון הרפליקות הבנאליות שפלטתי כאורי אבנרי על סטרואידים סביב השולחן, הוציאו את אבי משלוותו ומביכות אותי בדיעבד מבוכה עמוקה וגדולה.
אלה היו ימים שחילצו מאיתנו את כל הרע שבנו. איש לשיטתו ולאמונתו. בימים רעים - כמו בערב המדובר - נשמעתי כמי שמצא את ההיגד הפוליטי שלו בעוגיית מזל סינית או קרא מניפסטים פוליטיים מאחוריה של קופסת דגנים. אינני זוכר את הטריגר הספציפי. ודאי אמירה מטומטמת למדי לאוזניו של מי שהשתתף בכל מלחמות ישראל וראה את הפטריוטיות שהרביץ בי נמוגה על גבו של האופנוע מאיזי ריידר כשאני אוחז בכתפיו החסונות של פיטר פונדה. מזגו החם של אבא אבנר שילב הילוך במהירות הידועה שלו וטרם הספקתי למלמל פידל קסטרו הוא כבר עמד בחדרי, מחפש את שליחו של השטן הפוליטי בין הפוסטרים הנאיביים יותר (איזו תועלת הייתה יוצאת לו מלקרוע את הצורה לאריק קלפטון או לג׳ימי הנדריקס?) והחל תולש אותו מהקיר בתנועות גדולות ואלימות. עמדתי מאחורי גבו והבטתי בו קורע לחתיכות את הגיבור הפוליטי של נעורי שבמקרה היה גם הפוסטר היפה ביותר בחדר. כאשר שכב צ'ה בחתיכות על הרצפה, שאלתי את אבי מה העניק לו את הזכות לקרוע. הוא ענה לי שבבית הראשון שאשכור או אקנה בכספי אהיה רשאי לתלות כל מה שארצה, אבל כל עוד אני חי בביתו - ההחלטה היא שלו. קשה היה לי להתמודד עם ההיגיון הזה, אבל מיותר לציין עד כמה שמחתי כאשר תלה בני בחדרו פוסטרים גדולים של צ'ה ופידל קסטרו. הם תלויים עד היום בקומה השנייה של ביתנו במיין שנים רבות מאז עזבו ילדינו את הבית.
לא מהיום השמח הזה בחיינו עם קובה אני טוען ששני אלמנטים מרכזיים עבדו בשירות הפיכתו של צ'ה גווארה למחמל נפשם של מי שלא שמעו על המהפכה הקובנית, לא יודעים מי היה פולחנסיו בטיסטה, אינם כרוכים אחרי משנתו של קסטרו ואינם מכירים את פרטי ביקורו של צ׳ה בעזה: הוא היה גבר יפה תואר במובן של מאצ'יזמו והוא מת צעיר בנסיבות אלימות ובוגדניות. הרכיבו לשם המהדהד במלוא משקלו הסגולי מרעיד הביצים של ארנסטו צ'ה גווארה פרצוף נבול וחלש של אחד הקובנים המזוקנים שירדו עם קסטרו מההרים להוואנה, נניח מין דיק צ׳ייני קובני, ותראו כיצד מתפוגג המיתוס. לא אגדת עם פוליטית; לא אחד המותגים המפורסמים והשמישים בעולם שעד היום נעשה בו שימוש חריג וקלוקל למכירת כל דבר, מחולצה ועד דיאודורנט; ולא מי שנחשב בעיני רבים המהפכן האחרון בהיסטוריה, שלא הסתפק רק בהשלטת משטר חדש בארצו המאומצת אלא מי שהייתה לו משנה סדורה לייצא את המהפכה לדרום אמריקה ולאפריקה, הסיבה לכך שנלחם בג'ונגלים המעופשים ביותר בעולם בתנאים תת־אנושיים, ללא כל מחשבה על רווחתו האישית ובניגוד לעמדתה המוצהרת של הוועדה המסד־ רת בהוואנה שהייתה בעד הורדת פרופיל עולמית כדי להצדיק את מחיר המהפכה מתחת לרדאר.
זו נוסחה מדכדכת למדי עבור מי שנהייתם אחרי גווארה הייתה פוליטית וחברתית, אבל אילו צ׳ה לא היה חתיך -לא היה צ'ה. כל הצעירים האמריקאים שנשאו פוסטרים ועליהם דיוקנו בהפגנות, שבינן ובינו לא היה דבר וחצי דבר, לא היו עושים כן אלמלא לחלחה חזותו תחתונים. שמו וצילומו של צ'ה נישאו לשווא במקומות רבים ומגוונים כל כך ופעמים רבות כל כך, ששנים רבות אחרי מותו לא היה כל קשר מעשי או תיאורטי בין הערכים שבהם דגל ולאורם פעל לבין הפגנה במסגרת No Nukes, נגד אנ־ רגיה אטומית. עניין נוסף ראוי להבהיר מיידית ולפני שנסחפים באפיקים הרבים מדי שבהם זרם המוניטין חוצה הגבולות שלו: צ'ה גווארה היה אחד מלוחמי החירות האכזריים וחסרי הרחמים שפעלו על במת ההיסטוריה. קשה לעתים להפנים שמי שהיה רופא בהשכלתו והתחייב להציל חיים בשם השבועה ההיפוקרטית (גם מנגלה היה רופא) והיה במצב פיזי ירוד בעצמו וחולה אסתמה כל חייו, לא היסס להוציא להורג את חבריו הטובים והנאמנים ביותר ואת מי שנדמה היה לו שהם אויבי המהפכה או בגדו בערכיה. על הרקע הזה בדיוק החליט קסטרו להיעתר להפצרותיו של צ'ה שהיו בניגוד גמור לאינטרס הקובני, ולשלוח אותו לייצא את המהפכה בתקווה שמה שיקרה לחברו הטוב לא בידיו יקרה.
לפני שמתרפקים ובצדק על החלטתו המרעישה במעמד צד אחד של ברק אוב־ מה לנרמל את היחסים עם קובה ולהסיר את האמברגו שממילא מתפורר מעייפות מתכת וחלודה, כדאי לזכור שמותו של צ׳ה גווארה באוקטובר 1967 בכפר נידח בבוליביה, בא מידיו של סוכן cia אמריקאי שנתן את הפקודה ״אש!״ וגם ירה בעצמו. סביר להניח שצ׳ה לא היה שורד גם ללא הרעלת עופרת. הטרק הארוך בהרי בוליביה התיש אותו. מצבו הפיזי היה בכי רע. מתת־תזונה ועד התייבשות ואי־ספיקת כליות. לא נותר גורם אחד שהיה מעוניין בהצלת חייו. גווייתו המנוקבת הוצגה לראווה לעיני צלמים. ידיו נכרתו ונלקחו כעדות למותו. בפרפוריה האחרונים כישות אימפריאליסטית ראתה אמריקה בהריגתו של המהפכן האחרון ערך עליון. מומלץ להתפעל מהחלטתו הנועזת של אובמה, אבל היא אינה מוחקת את הדברים המגונים שעשתה אמריקה לקובה במשך שנים רבות. אפילו לא קרוב לכך.
•••
חוץ מקובלנתו האינסטינקטיבית של הסנאטור ממוצא קובני מרקו רוביו, אחד המועמדים הרפובליקנים האפשריים לנ־ שיאות ב־2016 וקומץ בכיינים רפובליקנים, קשה להצביע על מתנגדים מנומקים להחלטתו של אובמה. מכיוון שאובמה נכנס לישורת האחרונה שלו כנשיא והחליט לרכז בה את קיום כל הבטחותיו מימי הקמפיין, הוא הרשה לעצמו להתעלם מעיקרון קדוש שהנחה את קודמיו, שאמריקה לא תעשה דבר לפני שפידל קסטרו ילך לעולמו. עד כמה שידיעתי מגעת - פידל חי. לא רק חי אלא שב וניצח את אמריקה בקרב התודעה החשוב מכולם. לפני כ־50 שנה נדמה היה שתוך רגעים ספורים תהפוך קובה לזירה שבה יחדל העולם להתקיים. דווקא שם, על דלתה הדרומית של אמריקה, בחר ניקיטה חרושצ'וב לבדוק את החומרים שמהם היה עשוי הנשיא ג׳ון קנדי והציב בקובה טילים בליסטיים גרעיניים. עשרה ימים שיחקו השניים רולטה רוסית על רקתו של העולם עד שנמצאה נוסחה שאפשרה להם לרדת מהעץ.
שנים רבות הייתה קובה שק החבטות החביב על אמריקה. הנשיא טדי רוזוולט לחם בה בראש חייליו הרכובים; קנדי נתן אור ירוק לפיאסקו של התקפת הנפל של גולים קובניים בחסות ה־CIA במפרץ החזירים, כישלון אמריקאי מהדהד; אמריקה לא הרפתה שנים מהרעיון הנואל להתנקש בחיי קסטרו, כולל בעזרת המאפיה האיטלקית, מרעל ועד סיגר מתפוצץ; סיפורו של הילד הקובני אליאן גונזלס, שאמריקה סירבה להחזיר לביתו, נגמר כמקובל בתבוסה אמריקאית ובהשבת גונזלס הביתה; וכל זאת אחרי עשרות שנים מופקרות ודקדנטיות בתחילת המאה ה־20 שבהן הייתה הוואנה הקזינו, הבורדלו ואתר ההשקעות הנבחר של המאפיה האמריקאית בהנהגתם של מאיר לנסקי, בגסי סיגל, לאקי לוצ'אנו וחבריהם שנהנו מחסותו של הרודן הקובני בטיסטה ועשו בהוואנה כבשלהם, כולל הכתבת מחיר נמוך ביותר לסוכר, אוצר הטבע הקובני במכירתו לאמריקה.
המעשה הגאוני של פידל שראה את הנולד, היה לפנות את כס השלטון לטובת אחיו ראול. מעטים בלבד האמינו שפידל, שאינו זקוק לעירוי אגו, ערוך נפשית למהלך כזה. אבל בשילוב בין בריאותו המידרדרת לרצונו לזרז את המהלך האמריקאי, עשה פידל את הדבר הנכון וחיכה בסבלנות לנשיא האמריקאי הנכון. הוא ידע שראול, שהיה לצדו לאורך כל הדרך אבל נעלם באדי הכריזמה של אחיו, אינו רשום בתודעה האמריקאית כמי שתקע להם סנוקרות וכי הם יחיו איתו בשלום.
פידל הוא מהמנהיגים מרחיקי הראות והנדירים בתובנתם כסאדאת בשעתו. הוא ידע מתי לשאוג ומתי לפעות. לבי יוצא לאפשרות שיזכה להיות שם, כגולדה מאיר בשעתה, כאשר ינחת אובמה בהוואנה וילחץ את ידי חבורת מקבלי הפנים הנרגשים, ייגש לפידל ויחבק אותו חיבוק אמיץ אך זהיר כדי לא לשבור את עצמותיו הדקות. אני מצפה מאובמה לזרז את הג'סטה הסימבולית הזאת טרם שיאבד פידל את אחיזתו השברירית בחיים.
לאמריקה יש היסטוריה ארוכה ונאיבית של התאהבות רטרואקטיבית באויביה המרים ביותר. קראו לזה זיכרון קצר ומשתלם. קראו לזה ריאל־פוליטיק. אבל יותר אמריקאים מבלים ונופשים בהאנוי ובהו צ'י מין סיטי מאשר תיירים אחרים. צריך לראות אותם כדי להאמין, חוזרים לבתי המלון כ״קארוול״ ואחרים שבהם בילו בחופשות הקצרות מהחזית ומסתובבים בסמטאות הצרות ובשווקים הצפופים בחיפוש הבלתי נלאה אחרי שמונצעס. יפן שאותה הביסו באמצעות שתי פצצות אטום היא בית שני לאמריקה, וסושי הפך למאכל אמריקאי לאומי גם מחוץ לניו יורק. יחסיהם עם גרמניה נמצאים על גבול החשד לפיגור שכלי; אחרת קשה להסביר את האמנזיה הלאומית בקשר לאירועי מלחמת העולם השנייה, והפיכת הנאציזם למעין אירוע פולקלוריסטי שפרטיו מטושטשים ולא באמת ברור מה קרה שם.
זה מה שיקרה בקובה בקנה מידה גדול יותר. קובה קרובה מכל יריבה היסטורית אחרת לאמריקה. לא יהיה צורך ביותר ממעבורת מהירה כדי לגמוא את המרחק מפלורידה להוואנה. מצבה הכלכלי של קובה כה רעוע שכמה שנות תיירות אינטנסיבית יעמידו אותה על רגליה, וכמובן המענקים המטורפים שתקבל מאמריקה שבה חיים גולים קובניים אמידים שהתכוננו שנים ארוכות ליום הזה. קובה היא מדינה ענייה של נותני שירותים שלא כולם מושא לגאווה גדולה, ומומחי תיירות אמריקאים יעשו בה סדר. היא מדינה חובבת בייסבול ומכוניות אמריקאיות, ותוך זמן קצר ייעלמו המכוניות הקלאסיות מרחובותיה לטובת אספנים אמריקאים ויוחלפו במכוניות יפניות מאמריקה. וכמובן ארנסט פאפא המינגוויי שיזכה לתחיית המתים, סיורים מודרכים בביתו המפורסם פינקה ויגיה, ביקור בעיירות החוף שכל הזקנים בהן יהיו לפתע חבריו הטובים וההשראה ל״הזקן והים״, בדיוק כפי שקרה בספרד. מוחיטו וקובה ליברה יזרמו כמים. ורום שקובה מזקקת טוב מאחרים. והמפגש המרגש עם הבישול המיוחד שימלא את הקופות הריקות. אחד הטעמים הדומיננטיים שדבקו לחכי היה הארוחה שאכלתי ב״ורסאי״, המסעדה הקובנית המפורסמת בהוואנה הקטנה במיאמי ובסופה קפה קובני שדי היה באוקטן שלו להטיס אותי ממגפי חצי דרך להוואנה.
•••
אני לא מעשן, אבל בעוונותי אני מעשן סיגרים קובניים אך ורק כשאני כותב וכמובן שלא בפרהסיה. כעת שש בבוקר בחדר מלון בפיטסבורג, פנסילבניה, כלומר אני כותב ללא ענן העשן הכחול שאליו התרגלתי. סיגרים קובניים, כמו כל מוצר קובני אחר, אסורים למכירה באמריקה. אך זה סוד ידוע שאמריקאים רבים בעלי כסף ומהלכים מעשנים סיגרים קובניים, כולל נשיאים. אם תספרו את כל הסלבס למיניהם שהופיעו על עטיפת הירחון ״Cigar Affcionado״, תגלו שכל המי ומי באמריקה מעשנים סיגרים. על עטיפת המגזין הם מעשנים תחליפים נחותים מהונדורס, הרפובליקה הדומיניקנית ואחרים, אבל בבית הם מעשנים קובניים. אין דבר העומד בפני הרצון, ולא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי לגלות את החנות לסיגרים קובניים און־ליין שנמצאת בז׳נווה. כרגיל אלה השווייצרים שעושים כסף מהנייטרליות. התפריט כולל את כל הסיגרים הקובניים בכל הגדלים, וכמו בכל רכישה בחנות מקוונת אתה שם בעגלה את הסיגרים האהובים עליך.
יש כמובן שאלה של עלות. הסיגרים הטובים באמת יקרים יותר, אבל אני מסתפק ברפאל גונזלס בתקופות צנע ובהויו דה מונטריי 2 בתקופות רווחה. תמורת מחיר הסיגר, דמי משלוח וביטוח ובעסקת רכישה באמצעות כרטיס אשראי, מגיעים הסיגרים לביתי באמצעות הדואר האמריקאי האמין באריזתם המקורית. כמובן שנלחש לעתים הסיכון הטמון בקנייה הלא חוקית, אבל לא ברור כלל כיצד אמורות הרשויות לפקח אחרי חוקי היובש. אין צורך לצפות ב״אימפריית הפשע״ כדי להבין שגם במקטע המסוים הזה ניצח הביקוש את החוק, וקובה צוחקת כל הדרך אל הבנק. כמובן שבהצהרה החודשית מכרטיס האשראי לא כתוב סיגרים. לא מדובר במטומטמים.
עבור אנשים תמימים שמאמינים לכל מה שמספרים להם, האמברגו התמוטט, הגיע הזמן לחדש את היחסים וכיוצא באלה הבלים לילדים. הסיפור האמיתי הוא שלאמריקאים נמאס לעשן תחליפים נחותים לסיגרים קובניים, גם אם לא מגלגלים אותם יותר על ירכיהן השחומות של עלמות חן. החדשות הרעות הן ששנה אחרי קימום היחסים ופתיחת הגבולות לתנועת סחורות דו־סטרית, לצרכני סיגרים מן המניין, כלומר לקליינטים צנועים ללא יחסים עם המולך ושאינם בני בית בהוליווד או בוושינגטון, לא ייוותר סיגר בודד לרפואה. כוח הקנייה האמריקאי נערך שנים לשאוב את מלוא מכסת הייצור הקובנית בשאיפה אחת. מה שעשו היפנים ליין בשנות ה־90 כאשר ייבשו את השוק בכוח הקנייה האדיר שלהם יעשו האמריקאים לסיגרים. המילה מחסור לא תעשה צדק עם ימי היובש שמחכים לנו. וזה כולל את צרכני הסיגרים בכל העולם, שנהנים בינתיים מהעובדה שאמריקה מנוטרלת. בעבר הקפידה קובה לווסת את כמות הסיגרים המוגבלת שהיא מייצרת - מדובר במוצר חקלאי הסובל מתחלואים של גידולים התלויים במזג אוויר ומחלות - באופן מוקפד ואחראי בעולם. אבל האסטרטגיה הזאת תקרוס כבניין קלפים בדיוק כפי שקרסו מוצרי איכות קובניים אחרים מול דולר מרשרש תחת אפו של העוני.
•••
מה שעשה אובמה מול קובה, למרות המשוכות שנותרו לו לדלג מעליהן בבית הנבחרים ובדעת מיעוט, ברגל קלה אם יורשה לי, הוא מה שאני כה אוהב באמריקה. ההכרה המתוקה שהכל יכול וצריך להשתנות. כולל להושיט יד לשלום למי שהייתה אחת האויבות הגדולות של אמריקה ושאנרגיה רבה כל כך הושקעה בהשמצתה ובהוקעתה כאי קטן ושטני המקנן כגידול סרטני בערמונית האמריקאית, מבחינה גיאוגרפית (תביטו במפה). המהפך הזה, שתחילתו במוצא פיו של נשיא שלא בשיא כוחו והפופולריות שלו, גלגל מהלך בלתי הפיך שברגע מתוק אחד הוציא את האוויר מבלון של אנרגיה שלילית שנצברה במשך שנים ונשענה על הנחה לא בת הוכחה לגבי הסכנה הגדולה הנשקפת מידיו של יריב היסטורי. ברגע אחד נשכח הקונפליקט בין דעת הציבור האספסופי והאינטרס הפוליטי של מעטים, והבלתי אפשרי הופך למציאות. למי שמזהים דמיון מסוים למצב בפינה אחרת בעולם - תרבחו ותסעדו. אישית, אינני מתכוון לחכות להסדרת נתיבים לספינות אהבה כדי להגיע להוואנה.