זהבי עצבני: אף מנהיג במדינה לא הוביל לשקט

עשרות שנים פועלים ארגוני הטרור בערי ישראל. אני זוכר את ימי לבנות החבלה בפחי זבל, כיכרות לחם ממולכדות, אבטיח ממולכד, אני זוכר את הרימונים בבתי קולנוע, את המתאבדים באוטובוסים, את הירי על בליינים במועדונים, את הפיצוצים בשווקים הומים אדם, במלון הומה שבו חגגו את סדר פסח, את החיסולים של אנשים ומשפחות שישבו לאכול פיצה, או עמדו בדוכן פלאפל. כ־ 50 שנה הבטיחו קברניטי המדינה לדורותיהם שהם יכו בטרור, הם ימגרו את הטרור, הם יחסלו את הטרור, המנהיגים הדגולים מימין, מהמרכז ומהשמאל דיברו קילומטרים ולא הצליחו להתקדם בסנטימטרים.

את המדינה הנהיגו בעשרות השנים האחרונות מנהיגים בעלי שיעור  וקטני קומה, בעלי חזון ורודפי ממון, גנרלים בדימוס, ניצבים במשטרה, ראשי שב"כ ומוסד, פרופסורים, מדענים ומדינאים בעלי מעוף, כולם אבל כולם לא הצליחו להביא לשקט המיוחל, להגשמת חלום השלום, להפסקת הרצח ושפיכות הדמים.

ביום שלישי אחרי הרצח הנורא בבית הכנסת בשכונה החרדית הר נוף בירושלים מיהרו הפוליטיקאים באמצעות דובריהם להזרים את תגובותיהם השגרתיות באירועים כגון אלו ולהפציץ בכל אמצעי הקשר המתוחכמים שלהם את הגיגיהם ופתרונותיהם לבעיית הטרור. ציניקנים היו מוכנים להמר שלפחות השרים בנט ואריאל וראש הממשלה נתניהו יכריזו על בנייה של עוד 2,867 יחידות דיור בירושלים ובהתנחלויות כתשובה ציונית לאומית הולמת לטרור, זה הפך להיות ריטואל שכבר לא מרשים אף אחד ורק מעורר תגובות נזעמות בעולם וחוסר אמונה ביכולותיהם לפתור את הבעיה בארץ.

אירוע הרצח הפסיק לכמה שעות את המאבק המלוכלך מול המצלמות ומאחורי הקלעים שהשתולל יום קודם לכן בכל הכרוך בעתיד הקואליציה. הוא הפסיק את הזיבולים של הפוליטיקאים על ההיערכות לבחירות ה"אולי" קרובות, והשתיק את מה שהסעיר שתי יממות קודם לכן את המדינה - העימות הלא ייאמן בין הרמטכ"ל בני גנץ לראש השב"כ יורם כהן. משקיף מהצד היה נדהם מקצב האירועים המסחרר המתרחש מדי יום בארץ הקטנה הזאת, שאינה יודעת דקה של שקט.

אופס, איך שכחנו שהיה האירוע הספורטיבי שהשכיח לכמה דקות את כל הבלגנים, ניצחון נבחרת ישראל בכדורגל על בוסניה 3-0 , שתי הצ'ילבות שהיו באמצע הרחת בחירות מיהרו להתייצב באצטדיון: אחד עם כובע של קאובוי עם דגל ישראל (יאיר לפיד שר האוצר),  עם צעיף בצבעי הנבחרת (ראש הממשלה ביבי נתניהו), בימים כתיקונם השניים היו יושבים יחד לצפות באירוע המסעיר. בימים שבהם יש ביניהם חילופי האשמות הם ישבו רחוקים רחוקים זה מזה כמו שני ילדים שעושים ברוגז.

ביום רביעי אף אחד לא דיבר על ניצחון הנבחרת, הריב המתוקשר בין יורם כהן לבני גנץ נשכח כלא היה, הדיבורים והתככים הקשורים לבחירות העתידיות נמחקו מסדר היום.

האזהרה על שביתה כללית שעלולה לפרוץ במשק, השחיטות של אנשי דאע"ש, הנגיף החדש שהחל להשתולל בעולם והגיע לישראל, אירועים מדאיגים־מסעירים שבימים כתיקונם היו עולים לכותרות ראשיות נעלמו כלא היו. הרצח בבית הכנסת נתן מכת ברק זמנית לקברניטי המדינה והזכיר להם שירושלים מאוחדת רק בנאומים שלהם, ושללא הפרדה בין יהודים לערבים האירועים המדממים לא ייפסקו באמצעות פלסטר. 

מישהו העלה לפייסבוק נאומים של ראש הממשלה. האמירות הבומבסטיות שלו נשמעות כל כך הזויות. אני משרבט על הנייר את ההבטחות שלו ושל שותפיו למפלגת השלטון, זה מוציא ממני חיוך עצוב־ ביבי יודע איך למגר את חמאס  הטרור - לא מיגר ולא נעליים.

 הוא יוריד את יוקר המחיה -  המחיה עולה משנה לשנה בלי פרופורציה לשאר העולם.
 

הוא יוזיל את מחירי הדיור - מחירי הדיור טסים לשמיים. הוא יצמצם את הפערים בין עניים לעשירים - פחחחחחחחחחח.
 

הוא ידאג לפריפריה, לחינוך, לבריאות. הבן אדם מדבר, מדבר, מדבר, אבל לא עושה כלום, ולא נפרט כאן מדוע הרפואה על הפנים, והחינוך עוד יותר, ואת זעקת התושבים בפריפריה שומעים בין מטולה לאילת.
 

אבל למרות אירוע הרצח המחריד ממשיכים העסקנים הפוליטיים  ולרחוש, לזמום, לתחמן, לקמבן. מסע ההאדרה העצמית של הפוליטיקאים לקראת בחירות מוקדמות אולי נקטע ליום־יומיים בגין הרצח, אבל הוא יחזור מהר מאוד.  הפוליטיקאים מימין ומשמאל לא יחמיצו הזדמנות לעוד הופעה בטלוויזיה, עוד שלטי חוצות, עוד נסיעות לחו"ל לאיסוף תרומות. נזכרתי בשיר שכתבתי לפני הרבה שנים, והוא מתאים להיום כמו לפעם, שיר בחירות:
 

תסתכל לי בעיניים, אדוני הנבחר -

אני אזרח קטן שמפחד מהמחר

אני רוצה שתענה לי בלי לשקר -

לאן אתה בורח לאן 'תה ממהר.

אדוני השר, אדוני הח"כ

אתה האחראי כאן על כל הברדק.

לפני הבחירות אתה הגון וישר,

מספר לכולם כמה אתה מוכשר מביא תעודות, מסמכים, קבלות

על פעילות חברתית וטוהר מידות

איזה מועמד, איזו חביבות, איזו השכלה,

איזו בהירות

כמה הוא מבין, כמה הוא קשוב,

איזו הופעה - רואים שהוא חשוב

ביום שאחרי, אדוני השר

ביום שאחרי, אדוני הח"ככ

אתם הופכים צבעים - הכל הופך ברדק

שוחד וסמים, זונות והימורים

נשים משופדות, ילדים מוכים,

פדופילים אכזרים משתוללים ברחובות

נרקומנים מתודלקים שודדים זקנות, אז

איפה אתה, אדוני השר?

איפה אתה, אדוני הח"כ

מי ייתן הדין פה על הברדק.

נסיעות לחו"ל - חופשות ללא גבול

תקציבי עתק למטרות ייעול

רכב מהודר לכבוד השר

עם שמירה אישית על גוש הבשר

נטולי רגשות, חסרי רחמים

במלונות פאר חמישה כוכבים -

עם אנשי עסקים, עם זונות על רמה

אתם עושים קומבינות על חשבון המדינה

הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון

איך בחרנו שוב באדם הלא נכון,

אנשים רעבים מחפשים עבודה

גנרלים מוטרפים מחפשים מלחמה

תקשורת מלקקת מוכרת אשליות

הציבור מטומטם, קונה בכמויות.

הרחוב מעוצבן הרחוב בדיכאון

איך בחרנו שוב באדם הלא נכון.

(שני יוצרים הלחינו כל אחד בסגנונו את מילות השיר. אמנון קבולי קורא לשיר “רוק בחירות". ליליה ולהקה פיקטיבית שרים אותו כ"ואלס בחירות". ניתן להאזין לביצועים שלהם ביו־טיוב).

השבוע השמעתי את שירו של אריק איינשטיין זצ"ל שגם הוא עוסק בבחירות, הבית הראשון של השיר, שמשום מה לא מושמע בתחנות הרדיו הממוסדות, הן אלו:
“פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה
פותחת רגליים ללא הבחנה
אומרת שלום ועושה מלחמה 
אין מה לומר, את זונה לא קטנה". 

כשהשמעתי את השיר נזכרתי בפרשה הקשורה לזונה אחרת, שעסקה במקצוע העתיק בעיר תל  שר הביטחון בממשלת  פנחס לבון התאהב בגברת המפורכסת, שאותה הכיר באחד ממקומות  של תל אביב. אחרי רומן קצרצר התחתנו השניים בטקס צנוע ברבנות בעיר נס ציונה ולאחר מכן הרימו  עם כמה חברים בקפה "פילץ" בת"א שהיה ה־קפה בהא הידיעה. מעט פרסומים היו בתקשורת על הידיעה הזאת, באחד מהם נכתב כי במהלך מסיבת החתונה העביר אחד האורחים לפנחס לבון פתק, שבו כתב לחתן המאושר “התחתנת עם זונה ידועה".

מאי 1964 , פנחס לבון בכנס היסוד של תנועת "מן היסוד" ביער חולדה. ארכיון פרטי 


אנשי שירות הביטחון מיהרו לברר אם אכן המידע בדוק, וכשהתברר להם שכך הם פני הדברים, הבהירו ללבון שהוא חייב להתגרש ומיד. גברת לבון הטרייה דרשה פיצויים מוגזמים על העלבון שבגירושים המהירים. הליכי הגירושים ארכו שבוע, הגרושה הטרייה קיבלה 1000 לירות של אז, סכום מכובד ביותר. מה שלא פורסם הוא שהיא גם קיבלה דירה ברחוב גורדון בתל אביב.
 

עבדכם הנאמן שישב יום אחד בתחילת שנות ה־ 60 בבר בשם "אליבי", ששכן בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין), בטווח יריקה מהבית שבו התגוררה גברת לבון (איני מציין את שמה האמיתי כדי לא לגרום עוול לקרובי משפחתה), פגש אותה.
 

מאחר שידעתי מי היא, החלפתי איתה כמה מילים והיא התחמקה מהשיחה. בעל הבר סיפר לי ששכנתו הכניסה לדירה שאותה קיבלה כפיצוי על הגירושים שתי בחורות העוסקות במתן שירותי מין, והגברת הקשישה מעושרת ומאושרת מכך שיש לה דור המשך במקצוע העתיק.