"אחרי שנים של דיכוי, השפלה ואלימות פיזית ונפשית בלתי פוסקת, הנשים מגיעות לכאן במשבר נפשי גדול. הן מרוסקות", אומרת רינת לאון־לנגה, מנהלת מקלט ויצו לנשים מוכות וילדיהן, "רבות מהן אומרות לנו שהן כבר לא מכירות את עצמן. לכן אחד הדברים הראשונים שאנו עושים, מלבד ביטחון פיזי ומרחב מוגן, זה תהליך העצמה". כמדי שנה יצוין יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, שהוכרז לראשונה על ידי האו"ם ב-99'. ברחבי העולם בכל יום נשים נאנסות, נרצחות, מוטרדות מינית. בעבור אותן נשים, יום האלימות הוא בסך הכל עוד יום ככל הימים שבו הן נאבקות כדי לשרוד את התופת. לא תמיד הן מצליחות.




מתוך עשרות רבות של נשים שסבלו מאלימות והצליחו לאסוף את השברים ולברוח לאחד מ-14 המקלטים הפזורים בארץ, ישנה גם רנית אלוביץ' שלא מהססת להיחשף בשמה ובתמונתה. בשנתיים וחצי שחלפו מיום שעזבה את הבעל ועברה למקלט, מלווה אלוביץ' נשים שנמצאות במצב שבו הייתה ומבקשת מהן: "אל תתביישו". "אחת המטופלות שלי סיפרה שבכל פעם שהבעל התחיל להיות אלים ולהשתולל, היא הייתה רצה לסגור את החלונות, שהשכנים לא ישמעו", היא מספרת, "ייעצתי לה לעשות ההפך: כשהבעל מתחיל, תפתחי את כל חלונות הבית. ביום שהיא עשתה זאת הוא הפסיק. נשים שחיות תחת אלימות מרגישות שהן צריכות להתבייש, לכן הן לא מספרות ונמצאות בחושך. כשאנחנו משתפות, אנחנו מדליקות את האור ומפלצת החושך קטנה. בתהליך האישי שלי הרגשתי שליחות. ידעתי שאם איחשף, זה יגרום לנשים אחרות לספר ולשתף, וזו תהיה נקודת היציאה החוצה".




כל הנשים המוכות יכולות לקום ולעזוב?

"מהסיפור האישי שלי ומהנשים שאני מלווה, אחת התחושות היא שאין סיכוי לצאת מזה כי המצב סבוך. אני מאמינה שתמיד יש מה לעשות, ומורכב ככל שיהיה המצב, חלילה לא לבחור להישאר בחושך מתוך החשש שלא יצליחו. "הדרך האמיתית לצאת ולהתעצם נמצאת בידיים של האישה עצמה. לא מזמן פנתה אלי אחות של אישה שנמצאת במצב קשה ושאלה מה לעשות אם אחותה בוחרת להישאר בתוך הבית. מהמקום הזה אי אפשר להושיט לה עזרה עד שהיא תבחר לקום וללכת ולהתחיל תהליך".



נורית קאפומן. צילום: הילית כדורי
 
יש תפיסה שאומרת שהנשים המוכות הן חלשות מטבען. את מסכימה?

"זו תפיסה מקוממת, כמו להאשים נאנסת שלבשה לבוש מסוים. חשוב להבין שמי שאשם הוא הגבר האלים. יש דברים שתורמים לזה, כמו גיבויים ותמיכה חברתית ומשפחתית שמקבלת את הדפוסים האלימים כאלמנט של הנהגה.


"מאז ומעולם הייתי אישה חזקה, אקדמאית, עובדת ועצמאית. נקלעתי לסיטואציית חיים שהייתי בה חלשה. לכולנו יש קשיים ונקודות רגישות שאם מפעילים אותם, נקלעים למצוקה. אחרי שיצאתי לאור, פנו אלי נשים מכל הארץ להיתמך ולשאול. אחד הדברים שהדהימו אותי היה שמספר גדול של אמהות מבתי הספר של בנותי, בסביבת החיים שלי בצפון תל אביב, פנו אלי. נשים שחיות בווילות יוקרה, שנמצאות בתפקידי מפתח בחברה הישראלית, בכלכלה ובפוליטיקה. נשים חזקות שכלואות בכלובים של זהב תחת אלימות מורכבת. דווקא משום שהן נשים עוצמתיות, קשה להן לבקש עזרה".


הסמכות ההורית נפגעת


המקלטים לנשים מוכות נמצאים במקומות חסויים בארץ על מנת להגן על השוהות בתוכם. ניתן להגיע אליהם באמצעות פנייה למרכזי הסיוע למניעת אלימות במשפחה, למשטרה או ללשכת הרווחה. ועדיין, עם כל התמיכה והחיבוק החם שהן מקבלות, במהלך החודש הראשון ישנה נשירה של נשים שעוזבות את המקלט וחוזרות אל המקום  המוכר, אם כי לא בטוח.


"עד כמה שאנחנו מנסים להעניק לנשים ולילדיהן תחושה של בית, זה עדיין חדר קטן ותורנויות לא פשוטות ומרחב ציבורי שאותו הן צריכות לחלוק עם נשים אחרות", מודה לאון-לנגה, "אבל הסיבה המרכזית לנשירה היא התלות שנוצרה בבעל במערכת האלימה. הוא גרם לה להיות בטוחה שהיא לא יכולה בלעדיו, שאף אחד אחר לא ירצה אותה, שהיא אפס, שלא תסתדר. הוא בודד אותה מהמשפחה ומהחברות, ונוצרה בו תלות כלכלית. קשה להן להאמין שהן יכולות להצליח בכוחות עצמן. המטרה היא להבין למה נשארתי במערכת האלימה ולא העזתי לקום וללכת".


"הרבה פעמים גם הסמכות ההורית של האישה נפגעת על ידי הגבר", מסבירה לאון-לנגה, "הוא נותן מסר ברור לילדים שהם צריכים להתייחס אליה כאל אפס, להשפיל אותה. במקלט הן מקבלות את הכוחות לשוב ולהיות אמהות לילדיהן". מרבית הנשים שוהות במקלט במשך שנה. "הן עוברות תהליך משמעותי מבחינת חיזוק האני שלהן", אומרת נורית קאופמן, מנהלת תחום אלימות במשפחה בויצו, "חוק חדש מעניק לכל אחת מהן מענק הסתגלות בסך 8,000 ־ 10,000 שקל, ובנוסף משרד השיכון מסייע להן בשכר הדירה במשך השנה הראשונה".


"לבחור בנפש חופשייה"

למרות סיפורי ההצלחה האישיים הרבים, יש גם כישלונות. "לצערי, לעיתים הן יוצאות מכאן עדיין ברמת מסוכנות גבוהה וצריך להעניק להן ליווי אינטנסיבי", אומרת קאופמן, "אבל לא תמיד לשכות הרווחה יכולות להעניק להן את התמיכה הזו, בייחוד כשלכל עובדת סוציאלית יש 200 תיקים. בחלק מהמקרים הן יוצאות בחזרה לעולם עניות יותר. לפעמים אין להן אפילו כסף לשכר דירה והן נאלצות להתגורר בשכונות מצוקה, והילדים נחשפים לעבריינות. תקציבי הרווחה מאוד מוגבלים, וגם במקלט נסמכים על הרבה תרומות ומתנדבים".


לאון־לנגה מספרת על נשים שמ־ סתובבות במקלטים ברחבי הארץ, כאלו שמגיעות עם הילדים לאותו מקלט מדי חופש גדול ושוב חוזרות לזרועותיו הנוקשות של הבעל. "חלקן מאמינות שאם הן יגיעו למקלט, הוא יפסיק בהתנהגות האלימה", היא מסבירה, "אבל אם הגבר לא ילך לטיפול, זה לא יקרה, ושוב יחזור המעגל הזה".


"הצעד האמיץ הוא לקבל החלטה", מסכמת אלוביץ', "הנשים צריכות להבין שהן הולכות לשלם מחיר, אבל הדבר החשוב הוא לבחור בחיים ובנפש החופשייה".