מדי בוקר יוצא זיו סבג (20) מביתו בפרויקט מכינת גשר שבשכונת קריית משה הירושלמית לכיוון מוזיאון "יד ושם", שם הוא עושה שירות לאומי. "מאז ומתמיד התעניינתי בנושא השואה. החלטתי שאני רוצה לבצע מעין סגירת מעגל ולעשות שירות לאומי במקום שעושה עבודת קודש, לאחר שדרכתי על אותה אדמה ארורה שבה ניסו להשמיד אותנו", אומר סבג. "זו מבחינתי תחושה של גאווה להיות במקום שמסמל את הניצחון שלנו. היכולת שלנו מצד אחד לספר לעולם את מה שהיה דרך כל מאגר המידע העצום שיש במקום הזה, ומצד שני התקומה שלנו, להראות למי שניסה להשמיד אותנו שאנחנו על המפה ונישאר על המפה".



סבג הוא לבקן ולקוי ראייה. יחד עם עוד חמישה בעלי לקויות ראייה הוא מתגורר בדירת הדרכה בירושלים, שבה הם לומדים איך להתקיים באופן עצמאי: לבשל, לנקות, לנהל את החשבונות. "אני לומד להתמודד עם המעבר החד מהתקופה שבה היו עושים בשבילי הכל אל החיים האמיתיים", הוא אומר. ההתנדבות היא חלק בלתי נפרד מצאתו לחיים עצמאיים. מעבר לכך, הוא מנגן בפסנתר ופעיל בתנועות נוער המיועדות לבני נוער עיוורים וליקויי ראייה כדוגמת "נוער יחד" הנמצא בבית חינוך עיוורים בירושלים.



סבג הוא אחד מתוך 13 אלף צעירים בעלי פטור רפואי מצה"ל המתנדבים בשירות הלאומי. רבים מהם בעלי מוגבלויות, ליקויי ראייה קלים וקשים. פרויקט מיוחד משותף לעמותת "שלומית" לשירות לאומי אזרחי ולעמותת ־ "עלה" לקידום עיוורים מנסה להכין אותם להתמודדות עצמאית. "למגבלה יש השפעה על החיים שלי, במיוחד כשמדובר באמצע היום, בשעות השיא של השמש", הוא מספר. "עקב היעדר פיגמנטים בגוף, העור שלי רגיש לשמש ואני צריך להימרח לפחות אחת לשעה. הבעיה העיקרית שלי היא סנוור. לפיגמנטים בגוף יש תפקיד נוסף חוץ מלתת צבע. הם גם אחראים על ויסות כמות האור החודרת לאישון, ומכיוון שאין כאלה אצלי, האור חודר בצורה לא מבוקרת אליו וכתוצאה מכך הוא מצטמצם וכך גם שדה הראייה. בתחילה נאמר לי שאף אחד עוד לא עשה שירות לאומי ביד ושם מטעם העמותה, שיעשו מאמצים כדי שזה יקרה, אך צריך לקחת בחשבון שישנה אפשרות שהבקשה שלי תידחה. בסופו של דבר נוצר קליק עם דוד סיני, ראש מחלקת משאבי אנוש וארגון. הוזמנתי אליו לראיון וסוכם שאעבוד במחסן הספרים של ההוצאה לאור של יד ושם ואעזור למנהל המחסן".



ממה הכי הופתעת?



"הכינו אותי לכך שיד ושם זה מקום מדכא שלא מחייכים בו. זה ממש לא נכון. זה אחד המקומות שצחקתי בהם הכי הרבה. היו לי חששות בהתחלה שהעבודה לא תהיה מספיק חשובה, אבל הם התבדו כבר ביום הראשון. באחד מימי ההשתלמות שהיו לנו שמענו עדות מפי ניצול השואה אשר הוד. באותו רגע הרגשתי יותר מתמיד את החשיבות של המקום שאני נמצא בו. והרגשתי גאווה גדולה".



מהי המתנה הכי גדולה שקיבלת?

 "האנשים שתמיד היו שם לתמוך. חשוב לי לציין שאני היחיד במשפחה שלי שסובל מלבקנות ולקות ראייה, ומעולם לא חשתי יחס מפלה לרעה. ההפך, תמיד הרגשתי מיוחד. יש לי עוד שני אחים גדולים, אחד עומד לסיים צבא והשני לומד מחשבים. בבית מאוד עודדו את הרצון שלי ללכת לשירות לאומי. לאחר שבדקתי את כל האפשרויות, הגעתי למסקנה שזו האפשרות הטובה ביותר".



באילו קשיים נתקלת בדרך?



"הקשיים שנתקלתי בהם היו זהים לקשיים של כל אדם, במיוחד במקומות שבהם הייתי צריך לעשות בחירות חשובות. למשל הבחירה בדרך שאלך בה לאחר שסיימתי את המסלול במערכת החינוך. גדלתי כל חיי בעכו, עיר מעורבת שחיים בה זה לצד זה יהודים וערבים, וכך ספגתי תרבויות משני הכיוונים. כתלמיד למדתי במסלול חינוך רגיל והרגשתי כשווה בין שווים, ללא שום אפליה או יחס מיוחד. לא ויתרו עלי בשום פעילות חברתית, ועל זה אני חייב תודה למערכת החינוך הנפלאה בעיר. אני לא ממש דתי, אבל אני מאוד מאמין בבורא עולם. אני מאמין שהוא היה ותמיד יהיה שם כדי לתת לי הכוונה לאנשים הנכונים במקומות הנכונים".