יום ראשון,  גני התערוכה, ביתן 10



אחד אחד הם צעדו על השטיח האדום, חברי מפלגה ותיקים בבלייזרים פתוחים, עסקנים עולים בחולצות מעומלנות, נשים עם כובע ואג'נדה, צ'רקסים ודרוזים וחברים מהקיבוץ, צירים מכל הסניפים והמחוזות. חלקם מצוידים בסטיקר "די כבר ביבי", מדקלמים את אותם משפטי גלריה מדף המסרים אל מצלמות הטלוויזיה ומכשירי ההקלטה של אנשי הרדיו: "זה הזמן שלנו", "הפעם מנצחים" ו"זה הסוף של ביבי". אחרי זה מתפנים אל המזנון, קצת מינגלינג במבואה, קפה ומאפה והופ, יש הסכם רוטציה לאשר.


הם ניצבים על הבמה כמו אנדרטה לזכר הימים ההם של האימפריה, הפלקטים של בן-גוריון ורבין. מולם, מתחת לבמה, כמו חבר המושבעים או אולי הנידונים, יושבים חברי הכנסת, מי שישוב לעוד קדנציה ומי שלא. במפלגה מיתגו את הוועידה תחת הכותרת "לאפסן את האגו", אבל לאור הסקרים המחמיאים האגו בשמיים. 

"הוועידה צפויה לאשר מהלך שיחזיר את המפלגה שהקימה את המדינה להוביל את המדינה", מבהיר המזכ"ל חיליק בר מה בדיוק עומד כאן על הפרק. הוא מדבר על "שפה חדשה", על "עידן האני שהסתיים", על "סדר עדיפויות", על ציונות מול קיצוניות, ובעיקר על "החנון" הזה, יצחק הרצוג - בטח לא בוז'י - החנון הזה שישלח את הליכוד הביתה. שלי יחימוביץ', בפרץ של פרגון שנראה לגמרי אמיתי, דיברה על "הזדמנויות חדשות" ועל "נס שקרה למפלגה". משהו בה

נראה נינוח, כאילו בן-גוריון ורבין כבר לא יושבים אצלה על הכתפיים.

והנה הרצוג, בחליפה שחורה ועניבה כחולה, הבלורית תמיד בדיוק באותה זווית, כמו חתן שבא לקבל את אישור המשפחה לפני שהוא צועד אל החופה, מנסה לנער מעצמו את תדמית הפרקליט התאגידי, חוזר בביטחון על המנטרה "אני אחליף את ביבי". הרצוג לקח את סיכון חייו והוא הולך איתו בכל הכוח. "בעוד 94 ימים", הוא מכריז, "מהפך! מהפך! מהפך! מהפך! מהפך!". בפינה, צעירי המפלגה מנופפים בדגלים וקוטעים אותו במחיאות כפיים ספונטניות לכאורה. "הו הא - מי זה בא...". 


הרצוג. כמו חתן שבא לקבל את אישור המשפחה בדרך לחופה. צילום: פלאש 90

אחרי הגזר - ראשות הממשלה ושינוי חברתי, מדיני וכלכלי בקנה מידה טקטוני - מגיע המקל. לאפסן את האגו משמעו לקבל את האיחוד עם ציפי לבני, את השריונים החיצוניים, ואת העובדה שיהיו השלכות ואנשים ישלמו בכיסאות. לא פשוט לאפסן אגואים של פוליטיקאים, אבל בינתיים נראה שזה עובד. פרופ' דוד ליבאי, יו"ר ועדת החוקה של המפלגה, לוקח פיקוד ומחליק את הגלולה. הסעיפים מאושרים תיק-תק. הסמכות, מינויים, שריונים, ועדות בחירות, פריימריז, תקנונים - שמיכה של שלטים ירוקים חיוורים של הצירים כאילו מכסה את האולם. "בעד", הם אומרים כאיש אחד. העבודה דפקה על המסמך בחותמת גומי ואמרה להרצוג: ניסינו כבר הכל. קח, תעשה מה שאתה מבין. תרצה, תשנה אפילו את שם המפלגה.
ליבאי עדיין לא סיים וכשליש מהמושבים כבר מיותמים. באחורי האולם בקושי ניתן לשמוע אותו. הסעיפים הולכים ומסתבכים ומסתרבלים בניסוחים משפטיים, אך השלטים הירוקים ממשיכים להתרומם. בעד, בעד, בעד -  "what ever that means" - כפי שמסכמת אחת המצביעות. גם ליבאי נראה כמו מי שרוצה הביתה, הוא ראה מספיק. "מתנגדים?", הוא שואל. ציר אחד, בחולצה תכולה, קרוב לבמה, מנופף בשלט הירוק. "אין מתנגדים", יורה ליבאי, ממשיך
באוטומטיות בירוקרטית אל הסעיף הבא. "מי בעד?" - כמעט כולם, מבין מי שנותר לשבת, הכוונה - "מי נגד? אין. תודה". היי, צועקים לו ומסמנים לעבר
האינדיבידואל מהפינה, הנה, יש אחד. עוד שני שלטים מתרוממים. תחילתו של סחף שיוביל למפנה דרמטי? "אני רואה", אומר ליבאי, "שניים, שלושה
מתנגדים. תודה לכם, התנגדותכם נרשמה. שלושה נגד, שלושה למען הדמוקרטיה". 

תם הטקס, בפעם הבאה תביאו גם את הכלה. בזמן שצעירי המפלגה התיישבו בפינה והחלו לגבש תוכנית לכיבוש הצמתים והמרחב הווירטואלי, בר נטל שוב את המיקרופון: "חבר'ה, לא פחות חשוב - תודה לדוד אזולאי המלך שארגן לנו את כל הערב הזה!". גם הפעם לא נרשמו התנגדויות.

יום שני, בית סוקולוב

ספק אם "פרגמטי" הוא שם התואר שיצמיד הישראלי הממוצע לאביגדור ליברמן, אבל זהו ליברמן החדש, או לפחות ליברמן החדש כפי שהוא מנסה למתג את עצמו. "דרוש פרגמטיזם", חזר ליברמן שוב ושוב באירוע השקת ספרו של בן־דרור ימיני, "תעשיית השקרים". "בלי פרגמטיזם", אומר ליברמן נחרצות, "אי אפשר יהיה להמשיך". לליברמן החדש יש אותה נוכחות של ליברמן הישן, אותו זקן, אותו מבט, אותו משקל סגולי שמשתיק קהל של סקרנים אינטלקטואלים ועיתונאים פטפטנים כשהוא צועד פנימה לאולם. זוהי תקופת בחירות, אבל ליברמן נראה שליו, אפילו סטואי. הטון שלו כמעט לא משתנה, וספק אם יש לו דופק. ממוקד מאוד.
ליברמן החדש קורץ לאמריקה, וכשהוא אומר ש"אי אפשר בו זמנית להשתלח בארצות הברית וגם לצפות לזכות בווטו שלהם", זוכה למחיאות כפיים מהוססות. הוא מחייך, בפעם הראשונה והאחרונה. "אנחנו לא באסיפת בחירות, תבואו לשם ואני מצפה למחיאות כפיים סוערות", הוא מעיר בטון מבודח, וחוזר להיכנס חזיתית ביעלון ובנפתלי בנט. בזמן שכולם מכוונים חבטות לנתניהו, נראה שליברמן חובט יותר ימינה. חוץ מזה, ביבי עדיין לא הלך לשום מקום
ובעסק הזה אף פעם לא כדאי לטרוק דלתות. 


ליברמן, השבוע בבית סוקולוב. פרגמטיזם. צילום: אבשלום ששוני


דבר אחד ברור: ליברמן החדש חרד ממצבה הבינלאומי של ישראל ("אנחנו נמצאים במצב מאוד מאוד לא פשוט"). הוא מוטרד מההכרה במדינה פלסטינית במערב אירופה ומההידרדרות ביחסים עם ארה"ב. הוא מודאג מהשווייצרים ומהצרפתים ומהנורווגים הרבה יותר מאשר מהפלסטינים. הוא מדבר על יוזמה מדינית, על הזדמנויות אזוריות, על נכונותה של מנהיגות להוביל תהליכים. הוא לא ימכור לכם מעשיות על יוקר המחיה. לישראל יש בעיות הרבה יותר אקוטיות ממחיר ה"מילקי", הוא אומר, וליברמן החדש, המדינאי, יכול לפתור אותן. 

אפשר היה כמובן לשאול איפה היה ליברמן החדש בממשלה הישנה, אבל אף אחד לא שאל.

יום רביעי, גבעת עמל ב'
בין בבלי למגדלי יו, מאחורי גדרות פח, שיחים לא גזומים ופנסי עבודה כתומים מהבהבים, בסופו של כביש שאיש מעולם לא טרח לסלול - אין פלא שגבעת עמל ב' זכתה לתואר המפוקפק "המעברה היקרה בישראל". זהו גם אחד המקומות היחידים בארץ שדב חנין היה לוקח בהם בהליכה בחירות לראשות הממשלה - אם רק היה למישהו חשק לצאת ולהצביע. 

גבעת עמל היא תסבוכת של נדל"ן וכסף גדול, של ועדות בנייה, טייקונים וקבלנים וראש העיר. סיפור של פיצויים, חלקות, מגרשים, טאבו ורישום מקרקעין. משפחות קשות יום שהמעמד החוקי של בתיהן מעולם לא הוסדר ומכות עכשיו על חטא בגלל הנאיביות. בהוראת בית המשפט, 11 מהן עומדות להיות מפונות בחודש הבא מבתיהן. אין להן דיור חלופי, אין פיצויים, אין הרבה תקווה. הצעת חוק שאמורה לטפל בתושבים המפונים נמצאת בצנרת, אבל הכנסת כרגע לא ממש קיימת.

"לאן אני אלך?", שואל דוד אלפסי, בן 66, ולא מחכה לתשובה מאיש. הוא נולד במעברה ואת כל חייו העביר בין הקירות הדקים, החצרות הקטנות והחדרונים המאולתרים. "אני מרגיש כאילו יש עולם חיצוני ורק אותנו זרקו פה, כאילו אנחנו אזרחים דרג אני לא יודע איזה. המיץ של הזבל. מה אני יכול לעשות? יביאו את היס"מ, יביאו משטרה, יביאו הליקופטר. גם אם יהיה מכות או דם או משהו, תוך עשר דקות הם זורקים אותי מפה". הוא מעולם לא הצביע בבחירות לכנסת וכנראה שלעולם גם לא יצביע. "למי יש לי להצביע? אולי הייתי צריך להצביע לערפאת. חבל, אולי היה דואג לי יותר".

"אתה רואה את הסיפור" אומר חנין, שמלווה את התושבים שנה וחצי. מגיע לתמוך, לתת עצה, להציע דרכי פעולה, מקדם את הנושא בוועדות הכנסת, בעירייה, איפה שאפשר. "אתה רואה את המשפחות. כל משפחה זה סיפור אנושי ואישי מאוד קשה. אתה מרגיש שיש פה אנשים פשוטים שנאבקים באיזושהי מכונת כסף ענקית".

גבעת עמל, השבוע. "אנשים פשוטים שנאבקים במכונת כסף ענקית". צילום: גיא צדיק

לחנין, מספר 3 ברשימת חד"ש בבחירות לכנסת ה-19, אין פריימריז על הראש, אלא 800 חברי מועצה שמחליטים ומדרגים. הוא לא נופל מרעיון האיחוד במפלגות הערביות. "אני לא מתלהב ממנו, אבל מצד שני אתה לא יכול לקחת סיכונים היום. אחוז החסימה גבוה, ולכן אנחנו שוקלים את המצב מאוד ברצינות, למרות שבינינו ובין מפלגות אחרות שפועלות בציבור הערבי יש הבדלים גדולים מאוד. נקבל את ההחלטה הכי שקולה שאפשר, שמסתכלת לא רק על הטובה שלנו, אלא של המצב הכללי".

זועבי או לא זועבי, בינתיים חנין מתכבד בהדלקת נר שני של חנוכה במאהל של המשפחה הראשונה שפונתה. חליף כדורי, בן 69, בשכונה מגיל שנתיים, יושב שם ב-94 הימים האחרונים, מאז ששופלים הורידו את הבית שלו. החורף רק התחיל ודלקת ריאות תפסה אותו כבר פעמיים. אחרי זה מתיישבים כולם במעגל, על ספות וכיסאות וספסלים מתחת ליריעת ברזנט וחושבים, מה עושים? 

ממול בוהקים המגדלים. אולי הסיפור של גבעת עמל ב' פשוט מאוד. אולי זה סיפור על הפער בין האיש שחוצה את הכביש הראשי של השכונה על סגוויי, לכיוון הצד המואר של תל אביב, לבין הקשישה עם כאבי הרגליים והמטפחת על הראש במאהל המפונים, שזוכרת את ריח הפרות במעברה משנות ה-50 ולא יודעת תהיה בעוד שבוע.