רודי ג’וליאני, מי שהיה ראש העיר ניו יורק, ולזמן מסוים גם מועמד לא מוצלח במיוחד לנשיאות ארה”ב, היה תמיד מהפוליטיקאים שאינם בוחלים בהערות מעוררות מחלוקת. השבוע זה שוב הצליח לו. ביום ראשון, ביושבו על כיסא המרואיין בתוכנית היוקרתית “פגוש את העיתונות”, הטיח בחברו לפאנל את הסטטיסטיקה המרה, המדויקת: הסכנה העיקרית לצעירים שחורים באמריקה אינה אלימות השוטרים הלבנים היורים בהם ללא הבחנה, רוב הצעירים השחורים נהרגים על ידי צעירים שחורים אחרים. ג’וליאני גם ציין מספר: ב-93% ממקרי הרצח של שחורים, גם הרוצח הוא שחור.




זה נתון מדויק אך נטול הקשר: גם רוב מעשי הרצח של לבנים באמריקה – 83% - מתבצעים על ידי לבנים. פשוט ברוב מקרי הרצח, הרוצח מכיר את הנרצח. ג’וליאני ספג ביקורת חריפה על שהשמיט את המידע הזה. אך הוא מתעקש: אין מקום להשוואה. פי שישה יותר שחורים נרצחים באמריקה ביחס לגודל האוכלוסייה מאשר לבנים (כמעט 28 לכל 100 אלף שחורים).  אחוז הרוצחים מקרב השחורים גבוה בערך פי שמונה. (34 ל־ 100  אלף)  מאשר מקרב הלבנים (4.5 ל־ 100 אלף). ג’וליאני נקרא לאולפן כדי לדבר על פרגוסון, פרבר שחור של סנט לואיס במדינת מיזורי, שם פרצו שוב מהומות אלימות השבוע. “השוטרים לא היו שם אם לא הייתם הורגים זה את זה”, צעק על בן שיחו לפאנל, פרופ’ מאוניברסיטת ג’ורג’טאון בשם מייקל דייסון. שחור.


בין עובדות להמצאות

 
השבוע נגררו השוטרים, ואחריהם גם המשמר הלאומי, לפרגוסון כדי להתמודד עם התגובה הנזעמת להחלטה של חבר מושבעים, שלא להעמיד לדין שוטר לבן שירה למוות בצעיר שחור. הסיפור כבר נכתב: השוטר דארן וילסון והצעיר מייקל בראון נקלעו להיתקלות אלימה בתחילת חודש אוגוסט. על פי עדותו של השוטר, בראון תקף אותו תחילה ולא הותיר בידו ברירה אלא להשתמש באקדח. חבר המושבעים השתכנע. הקהילה השחורה בפרגוסון לא השתכנעה. “האם יש משהו שהיית עושה אחרת?” נשאל השוטר השבוע. “לא”, השיב בפשטות. “שום דבר?” שאל אותו המראיין ג’ורג’ סטפנופולוס. “לא”, חזר השוטר על עמדתו.

אלא שהשאלה האם וילסון נהג כשורה כבר מזמן אינה שאלה חשובה. לא וילסון עמד למשפט אלא המשטרה האלימה מדי. לא וילסון הוא מי שעומד כרגע לביקורת, אלא שיטת המשפט האמריקאית. בעצם, העיר בצדק בעל הטור השמרני דיוויד הרסני, כך או אחרת המשפט של וילסון היה מאשרר את חוסר הצדק הטבוע בשיטה האמריקאית. אם חבר המושבעים היה משתכנע שווילסון צריך לעמוד  דין על הריגה לא מוצדקת, הייתה זו הוכחה ניצחת לבעיית האלימות המשטרתית. מכיוון שלא השתכנע, הרי זו הוכחה ניצחת לקלקוליה של שיטת המשפט האמריקאית. התגובות בעקבות החלטת המושבעים מעידות שהרסני צודק: מי שחשב מראש שהשיטה דפוקה, מגיב בכעס על ההחלטה. מי שחשב שהשיטה סבירה, מקבל את ההחלטה מתוך תחושה שנעשה צדק – השוטר עשה את תפקידו, ומי שאשם בתקרית ובמותו של בראון הוא בראון עצמו.

 

אמרו שווילסון ירה בבראון מרחוק, כאשר חייו לא היו בסכנה. הראיות העידו אחרת: דמו של ההרוג נמצא על מדיו של השוטר. כלומר, כטענת השוטר, הם היו קרובים זה לזה. ועוד: כמה מהעדויות, שהתקשורת ניפחה בימים הראשונים, של מי שכביכול צפו מרחוק במתרחש והעידו על מעשיו הפסולים של השוטר, התבררו בחקירה כהמצאות מופרכות, סיפורי בדים. “חובתו של חבר מושבעים היא להפריד בין עובדות לבין המצאות”, אמר התובע מטעם מחוז סנט לואיס במסיבת עיתונאים. הרבה המצאות היו בסיפור הזה, והבעיה הגדולה היא שרובן עדיין חיות ובועטות בדמיונם של תושבי פרגוסון.


כמו שכל ישראלי אמור לדעת, הקרבות על נרטיבים הם קרבות קשים, וסיפורים המוטמעים בזיכרון הקולקטיבי קשה למחוק או לשנות. ממילא, שני נרטיבים מתחרים בפרגוסון. בשניהם מככבים קורבנות חפים מפשע. על פי האחד, שוטר עשה את עבודתו בסביבה אלימה ונאלץ לנקוט פעולה מתחייבת שהסתיימה במותו של תוקפו, ואחר כך נאלץ להתמודד גם עם אווירה ציבורית עוינת, סביבה תקשורתית מתלהמת, ומערכת משפט מסורבלת – עד שקיבל את כתב הזיכוי המגיע לו.


על פי האחר, שוטר אלים וגזען תפס קורבן שחור וירה בו למוות ללא סיבה מספקת, ומערכת משפט רקובה התגייסה להגן עליו ולהוציאו לחופשי. המהומות שהתפשטו, הביזה, ההתפרעויות וההתנגשויות עם שוטרים היו צפויות נוכח ההחלטה. הן מן הסתם יחלפו בקרוב, אך התקרית הזאת עוד יכולה להדהד בשנים הבאות. בספטמבר תגיש ועדת בדיקה שמינה המושל את מסקנותיה. משרד המשפטים האמריקאי התחייב למהלכי בדיקה משלו – הן של משטרת פרגוסון והן של כלל נהלי המשטרות באירועים דומים. הזרקור הופנה בשבועות האחרונים לשימוש המופרז שעושה המשטרה האמריקאית בנשק חי, חלקו נשק צבאי שהועבר לידי המשטרות המקומיות.

 
לבן באזור שחור


התקרית המחרידה בסוף השבוע, שבה שוטר בקליבלנד, אוהיו, ירה למוות בתמיר רייס, ילד שחור בן 12 , שבמקום להרים את ידיו אחז ברובה אוויר, תרמה נופך אקטואלי להודעה על הזיכוי במיזורי. אבל גם בקליבלנד המציאות עשויה להתברר כמורכבת יותר מהכותרות. המשטרה כבר התחייבה לשחרר את צילומי הווידיאו שתיעדו את התקרית הזו. הם מלמדים באופן “מאוד ברור” על מה שקרה. נציגי ארגון השוטרים – המגנים, כמצופה, על היורים – טוענים שזו הייתה החלטה של רגע. הילד היה קרוב מאוד לשוטרים, והם האמינו שהוא שולף כלי נשק כדי לירות בהם. בחקירה יתברר אם ניתן היה לצפות מהם ליתר זהירות. או ששוב יתברר שהשוטרים פעלו כפי שאדם סביר היה פועל בהנחה שחייו בסכנה.

 
זו בעצם הטרגדיה הגדולה של שכונות השחורים באמריקה: העובדה ששוטרים המסיירים בהן משתכנעים בקלות רבה כל כך שחייהם בסכנה. יש מי שטוענים שמדובר בגזענות מוסווית – ואין ספק שגם כזו אפשר למצוא. אך למולם יש מי ששולפים מספרים מהסוג ששלף ג’וליאני, המוכיחים שיש היגיון בחששם של השוטרים. יכול להיות שאפשר היה לשפר את המצב אם היו יותר שוטרים שחורים בשכונות השחורות. כוח המשטרה בפרגוסון ספג ביקורת קשה בין השאר משום שהיה לבן במובהק באזור שחור במובהק. ביקורת שיש בה ודאי מידה של צדק, אך גם היא מתעלמת לעתים מן הנסיבות. מי מתגייס למשטרה והיכן, מי עובר את ההכשרה, האם רצוי לחלק משימות לשוטרים בעיקר על פי צבע עור.

 
ממילא השחורים בפרגוסון לא הפגינו עד כה מוטיבציה מיוחדת לקחת את גורלם בידם. הם לא נוטים למעורבות פעילה בחיי הקהילה. כאשר נערכות אצלם בחירות, לדוגמה, רק קומץ מתוכם הולך להצביע, פחות מ־ 10%. התוצאה: עיר ששני שליש מתושביה שחורים, אך שחמישה מתוך ששת חברי
המועצה שלה לבנים, ושראש העיר שלה לבן.

 
סיפורן של הבחירות המקומיות בפרגוסון מרתק. העיר מקיימת אותן בחודש אפריל, בשנים לא זוגיות. כלומר, הרחק ממועדי הבחירות השגרתיים של שאר אמריקה. זו תוצאתה של רפורמה שאמורה הייתה דווקא להגן על העיר מפני הקוטביות המפלגתית של הבחירות הארציות – רפורמה שהביאה בפועל לירידה דרמטית במספר הבוחרים. בבחירות הרגילות של  2012 – הבחירות לקונגרס ולנשיאות – הצביעו 55% מהלבנים בפרגוסון ו־ 54% מהשחורים.

בבחירות המקומיות של 2013 הצביעו רק 17% מהלבנים ורק 6% מהשחורים. משמעות הדבר פשוטה: בבחירות הארציות של  2012 71% מהבוחרים בפרגוסון היו שחורים, כמתחייב מכך שזו עיר שרובה שחורה. אבל לבחירות המקומיות התייצב רוב לבן (52%), שהכריע בעד מועמדים לבנים. מי שטוען שהשיטה דופקת את השחורים, מתכוון בדיוק לתופעות כאלה. ובאורח מוזר, תופעות כאלה הן לעתים קרובות תוצאתן של כוונות נאצלות.

 
כך כאשר מדובר ברפורמות, וכך לע־תים קרובות גם כאשר מדובר במחאה עצמה: מי שסובל בפרגוסון מהאלימות, מההפגנות, מהביזה, הם בעיקר השחורים עצמם. שכונותיהם מושבתות, עסקיהם עומדים ריקים, צעיריהם מבזבזים את שנותיהם הטובות על כעסים. קשה שלא להבין את הכעס הזה, קשה שלא לזהות עד כמה מסובך להשתחרר ממנו.  כמה מהומות לא יחלצו את הקהילה השחורה מבעיותיה. בעיתון “פוסט דיספאצ’” של סנט לואיס, במאמר המערכת שהוקדש למהומות, נפרש בקצרה סיפור המעיד על כך – סיפורה של נטלי דובוייס הבוכייה. הסיפור לא השאיר את הקוראים אדישים.

 
היא הבעלים של “עוגות ועוד”, מאפייה קטנה שאתרע מזלה להיות קרובה למדי לתחנת משטרה מקומית. היא שחורה, אם חד־הורית לשניים, שנפגעה קשה בחודשיים האחרונים. חלק ניכר מהזמן נאלצה להותיר את המאפייה סגורה ולחיות על מעט חסכונות. ביום שני עמדה מרוסקת מול חלון הראווה השבור שהותירו אחריהם המתפרעים. אלא שהסיפור לא נגמר בזה. אתמול התמלא דף הפייסבוק שלה במעודדים ובתומכים. “אני לא מפסיקה לבכות”, כתבה להם בתגובה, אחת מרבות, והתנצלה שאין לה זמן להשיב לכל אחד בנפרד. “הטלפון מצלצל ואני אופה”, כתבה, וגם: “אלוהים, ברך את אמריקה”.