תמונה אחת שצולמה השבוע במשכן הנשיא בירושלים, בעיצומו של המשבר שהוביל לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות, שווה אלף מילים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מישיר מבטו קדימה כאילו מתעלם מכל הסובבים אותו. לידו יושב נשיא המדינה, ראובן ריבלין, עד לאחרונה יריב מר ונמהר של נתניהו. מבטו מהורהר והוא חוצץ בין נתניהו לבין שרת המשפטים, ציפי לבני, שמתבוננת כלפי מטה, כמי שאינה רוצה שמבטה יצטלב חלילה במבטו של נתניהו.




לא צריך להיות בעל דמיון פרוע או מרושע במיוחד כדי להבין כמה דם רע זורם בין השלושה, או כדי לנחש מה עובר באותו רגע בראשו של כל אחד מהם. בכל מקרה, דקות אחדות לאחר שהתמונה צולמה, עזבה לבני את לשכת הנשיא מבלי שהחליפה מילה עם נתניהו. ממש ביציאתה מהמשכן היא קיבלה ממנו הודעה בטלפון שבה בישר לה כי היא מפוטרת. "חבל שלא היו לך האומץ וההגינות לעשות את זה בינינו, בארבע עיניים", השיבה לבני לנתניהו.




באותו ערב התייצב נתניהו אל מול המצלמות ונתן את הפאנץ' ליין לדרמה הפוליטית המטלטלת את המדינה. "שר אוצר שנכשל בניהול הכלכלה, חובר במחשכים לשרת המשפטים, על מנת לפעול כנגד הממשלה והעומד בראשה. במילה אחת: קוראים לזה פוטש".




"דבר אחד משותף ללפיד וללבני בהתנהלות שלהם", המשיך נתניהו, "אומנות הפוליטיקה החדשה בגרונם, אבל בפועל פוליטיקה ישנה במלוא כיעורה. ניסו לעשות עלי פוטש", טען והודיע לאומה כי פיטר את שני הקושרים. דבריו הביעו תחושות של בוז ומיאוס מהשניים. לבני ולפיד לא נשארו חייבים והכו מתחת לחגורה. לבני אמרה בתגובה שנתניהו פחדן ושקרן, ושאמא שלה כבר אמרה לה פעם שאנשים בגילו לא מסוגלים להשתנות. יאיר לפיד אמר על נתניהו שהוא מנותק וחי באקווריום.




"בפוליטיקה הישראלית נהוג לומר שבסופו של דבר הכל אישי. במקרה שלפנינו זה הרבה יותר מנכון", קובע ד"ר יורם בראב, נוירופסיכולוג, פסיכולוג שיקומי מומחה וראש המחלקה למדעי ההתנהגות בפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל בשומרון. ד"ר בראב מנתח את התנהלותם של נתניהו, לפיד ולבני, גיבורי הפרשה שהובילה להקדמת הבחירות. כשהוא מסכם את התנהלות הצדדים במשבר שהוביל להקדמת הבחירות, מעניק ד"ר בראב לנתניהו ציון נכשל, ואילו ללפיד וללבני הוא מעניק ציון בלתי מספיק.




לדבריו, במערכת היחסים המורכבת שבין נתניהו ושריו המפוטרים מעורבים הרבה אגו, תחושות של אי אמון, חשדנות, מיאוס הדדי ואפילו תיעוב. "אם בדרך כלל תחושות כאלה מסתתרות מתחת לפני השטח, הפעם הן התפרצו החוצה וצפו במלוא העוצמה וחשפו מערכת יחסים בעייתית בצמרת השלטונית שלנו".




בידוד ותחושת רדיפה



"ישנם כאלה שסבורים שהכל החל בגלל חוק 'ישראל היום'", אומר ד"ר בראב. "שנתניהו לקח את זה קשה ואמר די, נמאס, עד כאן. אבל לדעתי הדברים התחילו עוד הרבה קודם, בשעה שלפיד אמר באחד הראיונות הראשונים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא.




"מי שמכיר באמת את נתניהו יודע שהוא מאוד ערני ומאוד חרד, כמעט על סף הפרנויה, לאיומים על מעמדו. הוא מלא חשדות כל העת שמישהו רוצה לרשת אותו. הוא אומנם חי בתחושה של מלך, מנהיג בלתי מעורער שאין כרגע מישהו בסביבה שיכול להחליף אותו, אבל לפיד סומן אצלו מן הרגע הראשון כסכנה חמורה ומיידית".




להערכתו של ד"ר בראב, לפיד מזכיר לנתניהו את ביבי הצעיר. "כשהוא מסתכל עליו הוא רואה את עצמו בגילים יותר צעירים. גם מבחינה המראה וגם מבחינת הצד התקשורתי. ביבי רואה עצמו כמי שהמציא את התקשורת הפוליטית בישראל. לפיד בא כנסיך מהתקשורת, ונתניהו מאמין שלפיד אכן חותר לתפוס את מקומו, כשהוא נעזר במי שנחשבת אצלו כאשת שמאל, ציפי לבני, שנולדה בימין אבל חצתה בעיניו את הקווים.




"ביבי בנה לעצמו תיאוריה של קונספירציה על כך שקושרים נגדו קשר. הוא הכניס לעצמו לראש שחותרים תחתיו וקיבל לכך חיזוקים מהסובבים אותו. ברגע שאתה מבודד, כפי שראש ממשלה מבודד, היכולת שלך להבין סיטואציות חברתיות בצורה בהירה נפגעת. במקרה של נתניהו יש כאן מקרה מובהק של תחושת בידוד ורדיפה. רדיפה שלו, ושל שרה רעייתו, על ידי תקשורת ועל ידי גופים עלומים.




"אפשר לראות בבירור את ההבדל בינו לבין לפיד. בכל התקופה הזאת נהנה לפיד ממעגל רחב ודי נאמן של אנשים סביבו. מהבחינה הזאת זה עזר לו לשמור על קור רוח שהיה לטובתו. לעומת זאת נתניהו שידר לחץ, תוצר של הסביבה והפסיכולוגיה של המנהיג. למנהיג בראש הפירמידה אין לאן לשאוף, אבל לכל מי שמתחתיו יש שאיפה להחליף אותו. נתניהו במצב של לחץ וחרדה. זה משהו שעושה לו לא טוב".




לדברי ד"ר בראב השאלה המעניינת היא למה נתניהו לא פיתח תחושות קשות כלפי נפתלי בנט, שחתר תחתיו במשך כל מבצע צוק איתן, או כלפי אביגדור ליברמן. מדוע הוא מאשים בנפילת הממשלה את לפיד ולבני, ולא את בנט. "התשובה היא כנראה שיש משהו באנשים האלה, בעיקר אצל לפיד, שנוגע בנקודות רגישות אצל נתניהו", הוא עונה. "גם ליברמן וגם בנט לא מעוררים אצלו תחושות כאלה. הם פחות מאיימים עליו, למרות שיותר הגיוני שינסה לחסל אותם פוליטית משום שהם מתמודדים מולו על הנהגת הימין".




לגבי לבני, סבור ד"ר בראב שראש הממשלה חש נבגד על ידה. "ייתכן שזו תחושת בגידה כלפי מישהי שצמחה במקום שבו הוא עצמו צמח, ונטשה את המחנה. נתניהו נוטה לראות דברים בשחור ולבן, יש לו תפיסה ברורה של מי זה 'שמאל'. אלו לטעמו אנשים לא נאמנים, חתרנים, שלא ניתן לסמוך עליהם. ברגע שאתה חוצה את קו הגבול, אתה נתפס אצלו כמישהו לא אמין. זה המקרה של לבני וגם של לפיד".




התנגשות על רקע אישי



הפוליטיקה הישראלית רצופה סיפורי שנאות ותיעוב על בסיס אישי. המקרה הבולט ביותר הוא מערכת היחסים האישית הסבוכה שהתנהלה בין שמעון פרס ליצחק רבין. לדברי ד"ר בראב העימות ביניהם היה יותר מאבק מנהיגות קלאסי ויריבות בין־דורית מאשר שנאה על רקע אישי. "פרס, העולה החדש בעל המבטא הפולני, נלחם בקרב מנהיגות מול רבין, הצבר האולטימטיבי מהפלמ"ח ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים. זה היה מאבק תרבותי", הוא מסביר. "פה מדובר במשהו אחר: נתניהו יכול היה להמשיך עוד שלוש שנים כראש ממשלה, ונדיר שאדם במעמדו מעמיד את עצמו בסיכון ופועל כך. כאן מדובר בהחלטה אישית ומה שבולט הוא חוסר היכולת של נתניהו לשמור את הדברים מתחת לפני השטח, להיות פוליטיקלי קורקט ולהחליק את הדברים. אצלו כל התחושות יצאו החוצה".




עם זאת, ד"ר בראב סבור שאי אפשר להפיל את כל האשמה רק על נתניהו. "יש גם צד שני למטבע. לפיד חטא בחטא ההיבריס, חטא היוהרה. הוא באמת תפס את עצמו כמי שיכול להחליף את ראש הממשלה, כשבסך הכל הגיע לתפקידו כמעט ללא ניסיון פוליטי. בעיני הוא עשה טעות נוראית בשעה שלקח על עצמו את תיק האוצר, שבאופן מסורתי אינו מבשר טובות למחזיק בו.




"בעיני הוא היה צריך לקחת את תיק החוץ או את תיק הפנים, שאי אפשר ליפול בו. כך הוא היה צולח את התקופה הראשונה והיה עסוק בלספור פשלות של אחרים. אולם הוא בחר להתנהל אחרת. כשלפיד בא ואומר שהוא לא צריך להבין בכלכלה כדי להיות שר אוצר, זה מראה על הלך רוח של התנשאות ויוהרה. גם ההתעקשות שלו על חוק מע"מ אפס הייתה די מוזרה. על כן אפשר לומר שהוא תרם תרומה משלו, מוצדקת או לא מוצדקת, לתחושת הרדיפה של נתניהו.




"ההיבריס של לפיד, היהירות והאהבה העצמית שלו יצרו התנגשות כמעט בלתי נמנעת עם האופי של נתניהו. מה גם שנתניהו די מבודד ומוקף בחבורה של אנשים הלוחשים על אוזנו ורק מעצימים אצלו את תחושת החשדנות והאי אמון, גם כלפי לפיד וגם כלפי לבני. לכן ההתנגשות ביניהם, שהיא בעיקרה על רקע אישי ופחות אידיאולוגי, הייתה למעשה בלתי נמנעת. לא היה פה סיפור של אהבה ממבט ראשון, אלא סיפור של חשדנות ואי אמון. ישנם בני זוג שמצליחים להמשיך ולהישאר נשואים למרות הבעיות בזוגיות. אבל כאן, בעיקר בגלל האופי של גיבורי הפרשה, זה לא עבד".