גם אם נדמה שכבר שמענו הכל: פריז ממשיכה להפתיע

"אחרי הכל היינו צעירים יחד”,כתב פטריק מודיאנו, בספרו "בבית הקפה של הנעורים האבודים". לפני שבועיים קראתי את המשפט של זוכה הנובל בספרות 2014, בעודי יושב במטוס אייר פרנס. חשתי אז שגם אם נעורי חלפו כבר לפני שנים רבות, אני עדיין יכול להביט קדימה בחיוך. הידיעה שבתוך שעות אחדות אנחת בפריז השרתה עלי אופטימיות ושמחה, וזה עוד לפני שקיבלתי לידי גביע יין בורגונדי, שבעקבותיו הוגש בקבוקון קוניאק עם חיוך של דיילת חביבה. 

לבד מהמשימה העיתונאית שבגינה הוטסתי לפריז, הכנתי לי רשימה אישית של הרפתקאות תרבותיות וקולינריות, שאותן תכננתי לחוות בבירת צרפת. חרגתי הפעם ממנהגי ללון בגדה השמאלית, ברובע שבו גדל ואליו חוזר הסופר מודיאנו במסעותיו באזורים המוכרים ובאזורים “האבודים” של פריז. מתרגם הספר, ניר רצ’קובסקי, מתאר את מודיאנו כסופר “המשוטט בעקבות הזיכרון”, בעוד ועדת נובל הגדירה אותו כ”מרסל פרוסט של ימינו”. אחד מאפיוני הטקסטים של מודיאנו הוא תיאורים של צעידה ברחובות העיר ללא מטרה מוגדרת, תוך אזכור הרחובות והבתים שבהם הוא עובר ופוגש את גיבוריו. 

לתייר המכיר את העיר מביקורים קודמים מזדמנת בקריאה חוויה מענגת, כי מתאפשר לו שיטוט פרטי בעקבות זיכרונו שלו. בחרתי הפעם ללון ברובע ה-11, לא הרחק מכיכר הרפובליקה וצמוד לרחוב אוברקמפ הידוע בהיצע הברים ובחיי הלילה הערים שלו. מופע לילי של שלישיית רוק־בלוז בבר הנושא את השם “ג’נרל קארטיה” אישר את המידע. בית המלון  Verlain מתהדר בשלושה כוכבים, והוא מספק את כל הנחוץ ברמה טובה, כולל וויי־פיי איכותי, וזאת במחיר סביר המוצע באתר המלון באינטרנט. 

מסע השוטטות שלי החל בשעת ערב בחיפוש אחר ביסטרו שיעניק ערך מוסף לארוחת ערב פריזאית. ביסטרו Astier ברחוב ז’אן פייר טימבו נראה מבטיח. ריהוט העץ השמרני עם התמונות שעל הקיר שיקף את גילה של המסעדה (58). השולחנות היו עטופים במפות משובצות באדום-לבן, וכמעט כולם היו תפוסים. השפה שנשמעה בחלל הייתה צרפתית, והמלצר קידם את פני בחיוך. המטבח כאן הוא פריזאי מסורתי, ובמרתף מצויים 350 סוגי יינות שמקורם בבורגונדי ובחבל הרון. מחירו של תפריט ערב הוא 29.5 אירו לשלוש מנות.

פתחתי במנה מוכרת – פואה גרה (תוספת של 5 אירו). כמנה עיקרית העדפתי לנסות מאכל שטרם טעמתי - איברים הפנימיים של כבש (Ris d’Agneau) עם ירקות, ולקינוח הוגשו גבינות. לסיכום, אין ספק שהמוניטין של המקום יישמר. בשבוע האחרון של נובמבר ירד בארץ גשם זלעפות בעוד בפריז שרר מזג אוויר ישראלי. לכן התוכנית לחזור ברגל מה-”Grands Magasins” (החנויות הגדולות) עד בית המלון הייתה בת ביצוע. חלונות הראווה של שתי חנויות הכולבו הענקיות בשדרות האוזמן, גלרי לה פאייט ופראנטאן, הם אתר חובה לתייר שמגיע לעיר לפני חג המולד. 

הסתפקתי בצילומים אחדים והמשכתי לעבר בניין האופרה המרשים, שסוף־סוף הוסרו ממנו פיגומי השיפוצים. הללו הועברו, ככל הנראה, לכיכר ואנדום השכנה, שהיא אחת הכיכרות המיוחדות ביותר בפריז. הכיכר הוקמה בזמנו של לואי ה-14, ועמוד הניצחון שבמרכזה הוצב לכבוד נפוליאון, כ-100 שנה מאוחר יותר. העמוד ומלון ריץ, החולש על פאה אחת של הכיכר, מצויים בימים אלה בשיפוצים, אולם המטייל לא יראה ולו פיגום אחד. קירות עץ מאוירים עם מידע היסטורי משמשים תחליף ראוי לדבר האמיתי. 

רחובות הרובע השני, המשופע בחנויות יוקרה, הוליכוני לגני פאלה רויאל וגם לפורום לזהאל, מרכז הקניות העצום, שהוקם ב-1971 במקום שבו היה השוק הסיטונאי של פריז. המבנה העצום, שחלקו תת-קרקעי, גרר ביקורת רבה כשהוקם. אחת הטענות הייתה שהוא מנותק מסביבתו. כנראה שמישהו לקח את הדברים לתשומת לבו, והמתחם עובר עתה שיפוץ ושיקום יסודיים. מכל מקום, החנויות ממשיכות לתפקד ובחנות fnac רכשתי דיסקים של תקליטי ביטלס ופינק פלויד במחירי מציאה. 

מרכז פומפידו, המקדש של פריז לאמנות עכשווית, הממוקם לא רחוק ממרכז הקניות המשתפץ, ממוקם ברובע השלישי, ותמיד יימצאו בו תערוכות מרתקות. הללו מוצגות בקומה השישית, וההעפלה לשם במדרגות הנעות, החיצוניות לבניין, מעניקה הזדמנות לראות את גגות פריז. עד ינואר מוצגות שם, בשתי תערוכות נפרדות, יצירות של האמנים מרסל דושאן וג’ף קונס. לצד מאטיס ופיקאסו, דושאן (שנפטר ב-1968) נחשב אחד האמנים ששינו את פני האמנות הפלסטית במאה ה-20. 

התערוכה משקפת את התהפוכות שהאמן עבר בנתיב עבודתו. אחת היצירות המוכרות שלו היא המונה ליזה עם שפם. ג’ף קונס רכש את פרסומו בשלהי המאה ה-20 , וזאת לא מעט בזכות שיתוף הפעולה שלו עם כוכבת הפורי נו צ’יצ’ולינה (שהייתה תקופה קצרה גם רעייתו ולאחר מכן חברת הפרלמנט האיטלקי). צילומיהם, תוך קיום אקט מיני, הם חלק ממוצגי התערוכה. בולטים יותר הם פסליו העכשוויים, שהנם עיבוד של פסלים קלאסיים שאותם יצק בחומרים מודרניים וצבעוניים. 

פריז חוגגת חג מולד. צילום: מאיר בלייך

תערוכה נוספת המושכת קהל במרכז פומפידו מוקדשת לאדריכל פרנק גרי בן ה-85 , שהתפרסם בזכות מוזיאון גוגנהיים בבילבאו. יצירות מוכרות נוספות שלו הן הבניין הרוקד (ג’ינג’ר ופרד) בפראג ואודיטוריום דיסני בלוס אנג’לס. עבודתו האחרונה של גרי היא הבניין של קרן לואי ויטון, שנחנך באוקטובר השנה ביער בולון. המבנה, הממוקם ליד הגן הזואולוגי, נבנה במשך 12 שנים והוא מאפיין את הבנייה המופשטת של גרי. 

הבניין מדמה ספינת ענק עם תריסר מפרשים עשויים לוחות זכוכית. קרן לואי ויטון (FLV) מייעדת את המבנה למרכז תרבות ופעילות מוזיאלית. לעת עתה מרבית האולמות ריקים, למעט זה המציג את תהליך התכנון והבנייה של המתחם על חצרותיו הפנימיות ומרפי סותיו. זה לא מנע ממאות אנשים להגיע למקום בשבת בבוקר ולעמוד בתור כדי לרכוש בתשעה אירו כרטיס המעניק זכות לשוטט במבוך הארכיטקטוני המרשים ואולי אף מהפנט. 

עבור חובבי האמנות בפריז, אוקטובר היה חודש של חגיגות. לצד פתיחת FLV נפתח לקהל מוזיאון Picasso, שתהליך חידושו ארך חמש שנים. גם במוזיאון זה, ששטח התצוגה שלו הוכפל, המתינו מאות אנשים בתור לקראת פתיחת הדלתות ביום ראשון, וזאת בשעה שהעיר אך מתעוררת לקראת יום המנוחה. המוזיאון הלאומי פיקאסו שוכן בארמון המוכר כהוטל סאלה, ברובע ל-־מארה. הוא אוצר  5,000 יצרות של האמן הפורה, וכמובן שרק חלקן מוצג בארבע קומות המוזיאון. התצוגה בנויה על פי סדר כרונולוגי וענייני, החל ב”בריאה” )בשנים 1895 ־ 1900 (עבור דרך תקופות נוספות ובהן “קוי  ביזם” ), 1910 ־1915, (ציורי מלחמה ) 1936 ־ 1946 (שנות הפופ), 1946 ־ 1960 (וכלה במה שכונה “בעקבות המאסטרים” ) 1960 ־ 1973 (, שבהן יצר האמן דיאלוג עם אמנים גדולים שהשפיעו עליו: מאי טיס, דגה ומאנה. האוסף כולל גם תמוי נות של אמנים עמיתים, שחלקן הגיעו לידיו בעסקות חליפין שעשה עמם. 

השפע היחסי של הארמונות ברובע לה־מארה אפשר לרפובליקה הצרפתית להעניק ארמון למוזיאון לאמנות ולתוי לדות היהדות. המוזיאון מציג פריטים פולחניים, יצירות של אמנים יהודיים ומסמכים המשקפים את תולדות הקהילה. לצד התצוגה המתמדת מוקדש מקום לתערוכות מתחלפות. באותה עת הציגה שם אמנית התיעוד נירה פרג את היצירה “אברהם אברהם, שרה שרה” שצולמה ב־ 2012 במערת המכפלה. זהו סרט שצולם במקביל בחלק שבשליטת היהודים ובזה של המוסלמים. פרג מציגה את הקונפליקט בין העמים, המוצא את ביטויו באתר המקודש לשתי הדתות. 

אחד מסימני ההיכר של חודשים אלה בערים אירופיות הוא תאורת הרחובות והמבנים לכבוד חג המולד. השדרה המי פורסמת שאנז אליזה היא אטרקציה מרכזית למקומיים ולתיירים. שוק חג מולד הומה וגדוש בדוכנים הוקם בקטע שבין כיכר רוזוולט לכיכר הקונקורד. עם זאת, תפאורת הביתנים אינה מצליחה לייצר אווירת חג. כנראה שזלילת נקי ניקייה ולגימת כוס יין חם אינן מלהיבות את הצרפתים. הוזמנתי לארוחת ערב במסעדה הממוקמת באותה שדרה נודעת, בפינת רחוב ג’ורג’ החמישי, שם ההיצע שונה לגמרי ממה שהוצג בביתנים שבחוץ. 

La Petite Maison de Nicole היא מסעדה ים־תיכונית מהעיר ניס, שתי קעה יתד בפריז כחלק מקומפלקס הכולל את בית המלון האקסקלוסיבי Fouquet’s Barrièree ועוד ארבע מסעדות. הוותיקה שבהן, בראסרי פוקט, ידועה כביתם של אנשי עולם הקולנוע. האווירה כאן הייתה שונה מזאת של הביסטרו ברובע ה-11, כמתחייב ממסעדה שהיא חלק מרשת בארייר הכוללת בתי מלון, בתי קזינו ומועדוני ספא יוקרתיים. 

הלחמניות הוגשו בשקית, כמו בבולנז’רי, צנימי באגט עם ממרח טפאנד הקדימו את המנה הראשונה – טרטר דג עם תפוח, אבוקדו ועגבנייה שהייתה תאווה לחיך. פוקצ’ה חמה הוגשה לפני המנה העיקרית: פילה דג בס עטוף בתרד ובעגבניות. קינחתי עם עוגת טירמיסו שעמדה ברמה שלה הורגלנו באיטליה. בתום החגיגה הקולינרית המתומחרת בהתאם, עשיתי את הדרך לבית המלון במטרו. שכני יצאו אל מכונית המרצדס שהמתינה להם בחוץ.