ובכל זאת, תרשו לי לא להתעלף מחולצת ה"אני לא יכול לנשום" שלבש לברון ג'יימס, בעקבות החלטת התובע לא להעמיד לדין את השוטר שחנק למוות את האזרח האפרו-אמריקאי אריק גרנר. לברון שמרוויח מאה מיליון דולר לשנה, לא תרם למשל אלף דולר למתנ"ס בעירו של גרנר. בסך הכל הוא לבש חולצת טריקו. את זה גם אני יכול.
לברון, אגב, אם מחפשים נקודת מבט ציונית, גם לא נשכב על הגדר למען מאמנו החדש בלאט, שעובר פתיחת עונה לא קלה. כשהוא נשאל אם יש לו בעיה עם בלאט, לברון מעלה את הבעת הפנים האטומה ביותר, את הטון חסר החמימות ביותר, כדי שגם העיתונאי הסתום ביותר יתפוס עד כמה הוא לא סופר את הקואץ' הטרי. זה באשר לבון טון של החודשים האחרונים - להגיד כמה לברון הוא בחור נפלא. הוא לא רע במיוחד, לא טוב במיוחד, ככה הוא באמצע. נפלא הוא בטוח שלא.
באשר לכדורסל, כבר סיכמו אותו מכל כיוון. גם אין טעם לטחון פעם נוספת את השאלה מי השחקן הטוב ביותר אי פעם. הנה הצעה למבחן מעניין: בצד אחד ניצב סל, באמצע חומת ברזל, ומאחוריה קובי, לברון ומייקל ג'ורדן - איך ישים כל אחד את הכדור בסל. הנה ההימור שלי: קובי יקלע בפייד אוויי נהדר מעל החומה. לברון ייכנס בחומה בכל הכוח שלו, ישבור אותה ויטביע. מייקל ג'ורדן ירחף דרך האטומים של החומה וישים את הכדור בטבעת.
זה מה שעושה לטעמי את מייקל ג'ורדן לשחקן שאותו הייתי מעדיף על פני כל השחקנים בכל הזמנים. הוא בלתי צפוי לחלוטין. לברון עושה את הצפוי לחלוטין באופן יוצא מגדר הרגיל. אתה מנסה לנתח את מהלכי ג'ורדן על הפרקט, והדרך היחידה להסביר אותו היא שהמגרש והכדור והשחקנים נעים לגביו באיזו מוטציה פיזית באופן מואט, בסלואו מושן, והוא חולף ביניהם ומעליהם במהירות שלגביו היא נורמלית, ולהם, ולשאר המיליונים ביציע ובטלוויזיות ברחבי העולם היא פלא מוחלט.
לברון חזק מאוד, קלע משובח, יודע להוביל כדור, אבל לא הרגשתי אף פעם שאצבע אלוהים נוגעת בו. הוא סטטיסטיקה. פעם בדור נולד אחד כזה. פעם בדור נולד קובי. פעם בתולדות העולם עד כה נולד ג'ורדן. לא פעם אני נקלע לוויכוח הישן הזה מי טוב יותר. התשובה שלי היא אחת: בדראפט דמיוני של קובי, לברון וג'ורדן - את מי תבחרו ראשון. גם כאן התשובה ברורה. רמז: זה לא לברון.