כמה רחוק מוכנים ללכת גופים כלכליים חזקים כדי לשמור על האינטרסים שלהם, גם כאשר אלה עומדים בסתירה לטובת כלל הציבור? התשובה, כפי שמעידה מצגת אחת שדלפה בטעות מאחת מקבוצות הלובי החזקות בארה"ב, היא: "רחוק מדי".



אף שהשאלה המוצגת כאן אולי נשמעת קצת נאיבית, בואו לא נשכח שמדובר בארה"ב - מדינה שבה חוקי הגנת הצרכן לא רק מפותחים מאוד, אלא גם נאכפים בדרך כלל בקפידה ונושאים עונשים מרתיעים. המצגת שדלפה, ומבעירה כעת אש בשדותיהם של כל הארגונים ה"ירוקים" בארה"ב, הוצגה ב-11 בנובמבר בכינוס פנימי של גוף לובי שנקרא WSPA המייצג את האינטרסים של תעשיית הנפט במדינות מערב ארה"ב.


המצגת מתארת את מה שנחזה להיות קונספירציה נגד הציבור או לכל הפחות קואליציה מאוד מתוחכמת של ארגונים המתנגדים לחוקי הגנת הסביבה. המסמך של WSPA, שנחשף במלואו על ידי העיתון "בלומברג ביזנסוויק", מוגדר שם כ"ספר הוראות להורדת רכבת החקיקה הסביבתית מן הפסים", ובו פרזנטציה המפרטת תוכנית להגברת ההתנגדות לחקיקה הזאת בשלוש מדינות בארה"ב - קליפורניה, וושינגטון ואורגון.



WSPA דורג בתחילת השנה במסמך ממשלתי אמריקאי כאחד מגופי הלובי החזקים בארה"ב, אשר השקיע ב-2013 כ-4.67 מיליון דולר בפעילויות לובי שונות. המצגת חושפת לכאורה שחלק מן הכסף הזה (או תקציב אחר) הושקע במה שנראה כמו לא פחות מאשר מסע הונאה מתוחכם ומכוער: WSPA הקים סדרה של ארגונים או פעילויות שנחזו להיות גופים עממיים אותנטיים, כאלה שצומחים מתוך פעילות פוליטית לגיטימית של אזרחים, אבל בפועל מומנו על ידיה כדי לקדם את האינטרסים של תעשיית הנפט.
 

מאבק של יותר מ-40 שנה. הפגנה של פעילי איכות הסביבה בארה"ב נגד תעשיית הנפט. צילום: רויטרס


אם "נלביש" את הרעיון הזה על המאבק הסביבתי שמתחולל השבוע בישראל במאמץ למנוע את ההשתלטות והבנייה על חוף פלמחים - הדבר דומה למצב שבו גופים בעלי אינטרס לקדם את הבנייה הזאת יממנו חברה שתגייס "סטטיסטים" בשכר, ואלה יפגינו בדרישה מן הממשלה לאפשר בנייה על החוף. 


הרעיון עצמו - התחזות לתנועת מחאה עממית אותנטית - לא חדש, ואפילו זכה לתואר חצי רשמי בארה"ב: "קמפיין Astroturfing", על שמו של מותג אמריקאי מפורסם המייצר דשא מלאכותי, וזאת כפרפראזה על הכינוי של תנועות פוליטיות מקומיות אמיתיות שנקראות "Grassroots" ("שורשי דשא" בתרגום קלוש לעברית).

 
אומנם הגבולות בעניין זה לא לגמרי ברורים, אבל גם בארה"ב וגם באירופה קיימים חוקים למניעת הטעיית הצרכנים והציבור, אשר אוסרים במפורש התחזויות מסוג זה - אם אלה נועדו "למכור" לציבור מצג שווא. חוקים כאלה אף הורחבו לא מכבר באמריקה, והם כוללים כעת איסור על פעילויות התחזות אינטרנטיות במדיה חברתית, ולכן הפעילות המתוארת היא לא רק מכוערת ומקוממת, אלא אולי גם בלתי חוקית.


הנזק הגדול של פעילויות מסוג זה לא נוגע רק להתעשרות של גופים כלכליים על חשבון הציבור, ובמקרה הזה גם על חשבון בריאותו ועתידו, אלא גם לניצול לרעה ולהזניה פוטנציאלית של התהליך הפוליטי במדינה דמוקרטית.

ז'רגון ההפחדה

מדינת קליפורניה היא שוק הרכב הגדול ביותר בארה"ב, זו שסובלת מזיהום האוויר החמור ביותר, וגם אחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם בכל הקשור לחוקי הגנת הסביבה ולדרישות מיצרני הרכב לצמצום תצרוכת הדלק ופליטת המזהמים ממכוניות. המאבק הפוליטי הלגיטימי בין פעילי איכות הסביבה ובין אלה שמייצגים אינטרסים אחרים מתקיים שם במלוא עוזו מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת, ושני הצדדים רושמים מדי פעם ניצחונות. מדינת קליפורניה משקיעה המון כסף בפיתוח פתרונות אלטרנטיביים לשריפת דלק ממקורות אורגניים, וגם הגיעה להישגים ראויים לציון בתחום זה - בין השאר בכל הקשור לתשתיות להנעה באמצעות מימן, גז טבעי וחשמל, כמו גם להפקת אנרגיה סולארית.


תקנים וחוקים שקיימים במדינה לעידוד השימוש בכלי רכב שלא מייצרים זיהום בכלל, ולצמצום פליטות הפחמן (CO2 ו-CO), הם בין המחמירים ביותר בארה"ב וצפויים לעלות שלב נוסף בתהליך חקיקה שהחל במקור בשנת 2008 וייכנס לתוקף ב-1 בינואר הקרוב. 


תעשיית הנפט, כפי שמוצג במצגת שדלפה, דווקא זוכה לעדנה: בשנת 2014 היא הגיעה לשיא של כל הזמנים בהפקה מקומית ובמכירת נפט (ובכלל זה גם נפט שמופק באופן שנוי במחלוקת מפצלי שמן), ובמקביל נרשם שפל של 20 שנים ביבוא נפט מחוץ לארה"ב. מצד אחר, התעשייה הזאת גם נמצאת תחת לחץ פוליטי עצום של ארגונים סביבתיים הכוללת הפגנות נגד הקמת תשתיות נוספות ובעד החמרת התקנים לצמצום זיהום האוויר.


אין זה סוד שתעשיית הנפט מפעילה לוביסטים "במסדרונות הממשל", וכמו גופי לובי אחרים, גם היא שולחת את ידה במימון הקמפיינים של פוליטיקאים שמזוהים איתה ועם האינטרסים שלה. אלא שמה שנחשף בשבוע שעבר במצגת של WSPA הוא, לפחות לכאורה, הפעלה של לפחות 15 "קבוצות רפאים" או, אם תרצו, מריונטות. אלה מופעלות כרשת סבוכה שבה כל אחת מן הקבוצות פועלת נגד חלק אחר של תהליך החקיקה. 


הטיעונים שאותן קבוצות מעלות אינם חדשים, ורובם לקוחים מז'רגון ההפחדה הרגיל של חברות הנפט זה עידן ועידנים: החמרת תקני הזיהום תייקר את מחירי הנפט, ולכן את מחירי הבנזין במשאבות, תייקר את כלי הרכב, תעלה את מחירי התחבורה וההובלה, ולכן גם את מחירי כלל המוצרים במשק, תגרום לאובדן של משרות במשק, תפגע בעסקים הקטנים, ובסופו של דבר תגרום לכלל הציבור לשלם יותר ולקבל פחות. 


לחלק מן התנועות הללו יש שמות "ירוקים", ובפרספקטיבה של המצגת גם שמות מטעים באופן מקומם, כמו "קמפיין שינוי האקלים של (מדינת) אורגון", "התאחדות הנהגים של קליפורניה", "תושבי קליפורניה למען עצמאות אנרגטית", "תושבי קליפורניה נגד מיסוי נפט גבוה יותר" וכיוצא באלה. רשימת המסרים שהושמה בפיהן של "קבוצות הרפאים" כוללת למשל את "נמאס לנו במשאבה" (משאבת הדלק), "כלאו את המס", "קולם של העסקים הקטנים" ועוד.

החדשות הטובות

אחד הטיעונים המרכזיים נגד תקנות שנועדו לצמצם את תצרוכת הדלק ואת פליטת המזהמים מכלי רכב - ומושמע זה עשרות שנים גם על ידי הלובי של תעשיית הנפט וגם על ידי הלובי הלא פחות חזק של תעשיית הרכב - הוא שמי שמשלם את מחיר התקנות הללו הוא ציבור בעלי הרכב, היות שמכוניות "ירוקות" הן גם יקרות יותר לפיתוח ולייצור.


אלא שהעובדה היא שכלי רכב המיוצרים כיום פולטים אחוז קטן בלבד מכמות הזיהום שפלטו כלי רכב מקבילים לפני שני עשורים בלבד, וזיהום נמוך משמעותית מכפי שפלטו מכוניות אפילו לפני עשור - כלומר בתוך עידן הממירים הקטליטיים ומערכות ניהול המנוע. מעבר להשפעה הברוכה על צמצום הזיהום והתחלואה, העובדה היא שבשורה התחתונה בעלי הרכב משלמים פחות, ולא יותר, תמורת הטכנולוגיה הזאת.


ממחקר שפורסם לפני כחודשיים בארה"ב אשר בחן את העלות הריאלית של מכוניות לעומת תצרוכת הדלק שלהן עלה באופן מובהק שכל בעל רכב חוסך, בממוצע, כ-200 דולר בשנה בזכות הוצאות דלק נמוכות יותר בהשוואה למכונית דומה מלפני עשור. המשמעות היא שהתקנות אומנם ייקרו את המכוניות עצמן, אבל לא את עלות האחזקה הכוללת שלהן לאורך חיי המכונית. 


היות שהתקנות בארה"ב נכנסו לתוקף באופן מדורג, כלומר שתצרוכת הדלק קטנה והולכת עם השנים, הרי שבעוד חמש שנים יגדל החיסכון השנתי הממוצע למכונית לסדר גודל של 266 דולר לשנה ובעוד עשר שנים ל-466 דולר לשנה. עורכי המחקר הגיעו למסקנה שאפילו ברמה הכלכלית, שלא לדבר על ההשפעה הסביבתית, תקנות צמצום זיהום האוויר מועילות לבעלי הרכב.

מי מושך בחוטים

לנוכח המיסוי הגבוה על דלק בישראל אפשר להסיק שמדובר בבשורות טובות שבעתיים בעבורנו, וכל דור חדש של דגמים משיג לנו חיסכון גדול יותר בהוצאות הדלק. ככל הידוע, מצגת דומה עוד לא דלפה לשום חברת לובי שפועלת בישראל, אבל אין צורך להשלות את עצמנו, וידוע שגם בארץ דואגים הגופים הכלכליים הגדולים לעצמם, במידה רבה על חשבון הציבור.


אחד ההבדלים הגדולים בינינו לבין ארה"ב הוא שמחאות עממיות בישראל פחות נפוצות, ובמבחן התוצאה הן גם פחות אפקטיביות. החוג המצומצם והסגור של מה שמכונה "הון ושלטון" אולי הוריד פרופיל מאז המחאה החברתית של לפני שלוש שנים, אבל כללי המשחק עוד לא השתנו באופן קיצוני. אבל גם בלי לשים את היד על מצגת מפלילה, אפשר לבחון חלק מן התהליכים "במבחן התוצאה" ולשאול את עצמנו מי הם הגורמים שפועלים ברקע? ו"מה הם עושים בשביל מדינה?" כאמירתו המפורסמת של פלאטו שרון.


הדוגמה המקבילה הרלוונטית ביותר לתחום התחבורה היא שאלת ניצול הגז הטבעי בכלי רכב בישראל, ובמקום לשאול מי הם "המושכים בחוטים" אפשר להסתפק בהצגת העובדות. גז טבעי התגלה כבר בשנים 2010-2009 בשטחה הטריטוריאלי של ישראל, ותשתית ההולכה שלו פעילה ומתפקדת זה יותר משנה. שימוש בגז טבעי במנועים של כלי רכב מזהם פחות את הסביבה ביחס לשימוש בבנזין, וכל עוד יש לישראל גז טבעי, הוא מצמצם את התלות ביבוא נפט. 


למרות זאת, במבחן התוצאה הממשלה לא גרמה להקמת תשתית תדלוק רכב בגז טבעי, וגם לא להצגת תוכנית מיסוי שתיטיב עם כלי רכב מוסבים לשימוש בגז טבעי. במקום להציג תקנות מיסוי כאלה - עם תכנון ארוך טווח שיאפשר לקבל החלטות מושכלות, רשות המסים האריכה לפני כחודש בשלוש שנים נוספות את הטבות המיסוי המוזרות שהיא מעניקה לכלי רכב בעלי הנעה היברידית, אשר צורכים בנזין ולחלקם אין יתרון משמעותי בפליטת מזהמים על פני כלי רכב אחרים.


הממשלה, שקיבלה שורת החלטות שמטרתן "להגיע לעצמאות אנרגטית ולהשתחרר מן התלות בנפט", לא נערכה מבעוד מועד להקמת תשתיות תדלוק בגז טבעי, ובכל יום שחולף מיובאים לישראל ונשרפים מאות אלפי ליטרים של נפט שיכולים היו להיות מוחלפים בגז ישראלי.


האם מדובר רק באין אונות של פקידי האוצר, התחבורה והאנרגיה או שגם כאן ישנם "מושכים בחוטים" שמעדיפים את המצב הנוכחי על פני אלטרנטיבה שתיטיב עם כלל הציבור?