גילן המתקדם של שחקניות הוא נושא עדין שלא מומלץ להתעסק בו יותר מדי. אפילו לא ברמז. כאילו יש לשחקנית רק את זיו פניה, עורה הקורן והמתוח וכל כישוריה וניסיונה האמנותי לא נלקחים בחשבון.
 
בראיון הקודם שלי איתה, סירבה השחקנית ענת ברזילי להסגיר את גילה. גם הפעם, בראיון לרגל עליית ההצגה המוזיקלית "חלום קוסטה ריקה", היא לא נקבה במספר המדויק ואני לא התעקשתי, רק ביקשתי לבדוק האם העובדה שהיא מגלמת הפעם ישישה בת 92, הופכת את החיים לקלים יותר.
 
"אני אפילו לא מתאפרת לפני ההצגה, כזו זקנה אני", ברזילי צוחקת. "אני רק שמה פאה ותלבושת והולכת על המשחק ועל הקול. אני לא מרגישה שזה מחובר אלי, או מאיים עלי מבחינת הגיל. כשאומרים לי שאי אפשר היה לזהות אותי, ושאני נראית ממש זקנה על הבמה, זה מחמיא לי. תגידי, יכול להיות שהמצאנו כלי תרפויטי חדש? כאילו אם אתה חושש מהגיל, אז תלך עד הסוף ותרגיש מה זה באמת להיות זקן".
 

תפקיד קורע מצחוק

"חלום קוסטה ריקה", שעלתה במסגרת חג המחזמר - פסטיבל מחזות הזמר המקוריים השבוע בבת ים - מספרת על בני משפחתה של קשישה ערירית שחומדים את כספי ירושתה ממכירת דירתה המרווחת. להפתעתם, כל חלומותיהם מתנפצים כשהקשישה מתוודה על חלומה הגדול והמפתיע. את המחזה כתבה אדיבה גפן וביימה הדר גלרון, ולצדה של ברזילי משחקות-מזמרות ניצה שאול, אסתי זקהיים ותום אנטופולסקי.
 
"זה לא קאסט רגיל כמו בהצגות של השנים האחרונות, רק של שחקנים צעירים מאוד + מבוגר אחד או שניים, שמשחקים את ההורים", היא אומרת. "במחזה הזה התפקידים של המבוגרים נורא מדליקים. התפקיד שלי קורע מצחוק, מלא פאנצ'ים, השתוללויות וגם רגש. ממש תענוג לשחקנית".
 
אולי זה הזמן להזכיר למנהלים האמנותיים של התאטראות ששווה לתת ביטוי גם לבני הגיל השלישי.
"כדאי שכולם ידעו שמי שמבלה היום הכי הרבה זה ההורים שלי, דור הפלמ"ח. הם הכי בליינים, כי יש להם כסף וזמן והם שוחרי תרבות. עכשיו נשאלת השאלה האם הדור שיבוא עכשיו יהיה גם שוחר תרבות".
 
עד לאחרונה נעה ברזילי בין שני עולמות: החזרות על הקומדיה החדשה וצילומי הסרט "סמירה", המבוסס על הצגת היחיד שכתבה וכיכבה בה באר ובחו"ל בשנתיים האחרונות, במרכזה - מחבלת מתאבדת שנתפסת רגע לפני ביצוע הפיגוע ומובלת לחדר חקירות, שם היא נאלצת להתמודד עם עדויות הקרובים לה.
 
"היה מעבר חד ומרגש בין הסרט דובר הערבית, בהשתתפות קייס נאשף וראידה אדון, ובין הפולנייה בת ה-90 רודפת הבצע, שרוצה לרשת את דירתה של בתה בעודה בחיים", אומרת ברזילי.
 
ממש בבואה של חיינו בארץ: נעים על הציר בין עצב ושמחה.
"לגמרי. דווקא בגלל שבתקופה מסוימת הייתי עסוקה בכתיבה, בהצגה הפרינג'אית ובנסיעות לחו"ל, היה לי חשוב להיכנס למשהו מיינסטרימי כמו הפסטיבל".
 
איך ויתרת על התפקיד הראשי בסרט והעברת אותו לראידה אדון?
"עבורי זה תפקיד חיים, ולמרות שבאר הוא לא הציג בהיכל התרבות, קיבלתי תגובות מדהימות עליו. נתתי אותו מתנה לשחקנית אחרת, ופחדתי שיהיה לי קשה עם האגו, אבל לא היה לי קשה, כי ראיתי את עצמי כיוצרת, שעושה משהו שנכון יותר לסרט".
 
במהלך השנים עשית גם דברים שנחשבים חוץ ממסדיים והשתתפת בשלאגרים. איפה את ממוקמת על הסקאלה בין האמנותי למסחרי?
"גם אני לא יודעת להגדיר את עצמי. תמיד כשאני נוגעת במשהו, בא לי אחר כך לעשות את ההפך. אם אני עושה דרמה כמו סמירה, אני מתגעגעת לקומדיה, ואם אני משחקת, אני מתגעגעת לכתוב. להיות מחוץ להגדרות זה גם קשה וגם כיף. אף פעם, בכל השנים הארוכות של הקריירה שלי, לא ידעתי אם אני שחקנית דרמטית או קומיקאית, כותבת או משחקת, פרינג' או מיינסטרים. מה שכן, למרות בית הספר למשחק שיש לי ולבעלי, אי אפשר להגדיר אותי כמורה למשחק, כי ההוראה היא פועל יוצא של המשחק שלי".
 
אבל יש דבר אחד שכן אפשר להגיד עליך: את פמיניסטית והרבה מההצגות שבחרת עסקו בזה.
"נכון, זה נכנס לכל הדברים שאני עושה. אני לא יודעת להגיד לך למה, כנראה שזה קשור לשחרור. בדיוק מאותה סיבה אני אתאיסטית, ורק עכשיו אני אומרת את המילה הזאת. כשצילמתי את 'סמירה', הייתי צריכה להגדיר איפה אני עומדת מבחינת הדת, כי עלו שאלות האם הסרט הוא אנטי־דתי, אנטי־אסלאמי". 

הסתובבת בקיץ האחרון עם ההצגה בחו"ל, בזמן שבארץ הייתה מלחמה. איך היו התגובות?
"יש משהו מבלבל בהצגה, כי היא אנטי-דתית אך אנושית, ולא יודעים על מי לכעוס כשרואים אותה. בזמן המלחמה שיחקתי בפסטיבל ניו יורק. היה מדהים, כיהקהל הבין שההצגה היא אישית ולא פוליטית. מזל שלא הייתי בזמן הזה בפסטיבל אדינבורו, כי ניו יורק היא עיר שעדין אין בה התקוממות אנטי-ישראלית".
 
ועכשיו בחירות. את מבינה בכלל למה אנחנו נדרשים ללכת לקלפי?
"אני ממש לא מבינה את העניין הזה. נורא מדכא אותי הסחטנות הפוליטית, הזגזוג וההיצמדות לתפקיד. האמת היא שאני לא יודעת למי אצביע. בבחירות הקודמות הצבעתי ליש עתיד. מצחיק שהדמות שלי ב'חלום קוסטה ריקה' מתמודדת על בחירות לוועד הבית, ויש לה שיר שבו היא אומרת, 'כל טמבל בלי בגרות מתמנה לשר אוצר'. אבל יש ליאיר לפיד סיכוי אצלי, כי הוא עמד בכנסת והצהיר שהוא לא שומר שבת. ההצבעה שלי היא בעיקר בגלל שהמדינה נשלטת על ידי דת וכל המשיחיות הזאת. לטעמי, יאיר עשה טעות כשהלך עם נפתלי בנט, כי ברגע שהדת בשלטון, הכל הופך להיות אנטי־פמיניסטי, מתנהלות מלחמות על הארץ, התלמידים הולכים אחורה והמדינה מתדרדרת. העובדה שאין כאן הפרדה בין דת למדינה, זה אחד הדברים
שייגמרו אותנו".
 
ואם כבר אנחנו עוסקות בדברים שגומרים אותנו, את בית הספר למשחק את מנהלת עם בעלך, רן זמיר. איך זה לא גמר אתכם?
"המזל שלנו שאנחנו לא באמת עובדים ביחד. הוא מנהל את הצד האדמיניסטרטיבי, ואני את הצד האמנותי. הבאנו מישהי שתהיה ביננו, כי אם היינו עובדים יחד, זה היה איום ונורא".