בין הלהקות שהיו חלק מהפלישה הבריטית הגדולה לאמריקה ושפכו דם על חופי ניו אינגלנד, הייתה הקינקס בעלת הפרופיל הנמוך ביותר. זו אינה קביעה מדעית. אפילו לא סטטיסטית. אבל כאשר מתבקש חובב רוק קלאסי ממוצע למנות את הלהקות הבריטיות שאלבומיהן גרמו לקריסת המדף בחדרו, יתקשה למנות את הקינקס ללא לקסיקון-רוק. להיט היסטרי אחד (“לולה”) אינו עושה להקה, והשקפת עולמו הצינית, המורבידית והבריטית מאוד של ריי דיוויס, מנהיג הלהקה, הסולן ומחבר שיריה, הציבה את הקינקס מחוץ לקאנון המרכזי שעוצב בדמותן – ואני מדלג מסיבות מובנות על הביטלס והסטונס – של The Who, קרים, פליטווד מק, טראפיק ואחרות והפכה אותה לטעם נרכש של יודעי ח”ן ואניני רוק. אפילו אני שאוהב את הקינקס רוב הזמן, איני בקיא ומצוי בעשרות התקליטים המצוינים והמצוינים פחות שהוציאו תחת ידיהם בחריצות ובהתמדה. הם לא היו הלהקה הקלה ביותר בשכונה להתמודד איתה. מדובר בהחמצה גדולה, ואני בא לתקן בלטה אחת באולם מרוצף מקיר לקיר.
ב-1971 הוציאו הקינקס את האלבום "Muswell Hillbillies". לא נזקקתי ליותר מהאזנה מענגת אחת כדי להתאהב ללא תקנה ולהבין שאני נמצא במחיצתה של גדולה. זה היה יהלום גולמי שנפרד בהתרסה אפקטיבית מהמקצה העמוס של הרוק הבריטי ובא לשרטט דיוקן קבוצתי מוזיקלי של מעמד הפועלים הבריטי תוך שהוא יונק ממורשת פולק עשירה שמחולליה העיקריים היו ברט ג’אנש, פנטאנגל ואחרים שבלעדיהם לא היו מתאפשרים Mumford & Sons ודומיהם. האלבום היה מרעיש בעיני כי כל כישוריו של ריי דיוויס חברו בו לרגע נדיר של יצירתיות קוהרנטית; דיוויס העלה את מצוקת מעמד הפועלים הבריטי - אלה שבדרך כלל מצטיירים בעינינו כאנשים קשי יום עם בעיות דנטליות חמורות החובשים את מושבם הקבוע בפאב השכונתי כאשר אינם עובדים - ליצירת אמנות מזוקקת, אנרכיסטית פוליטית ועוינת את הממסד, בלי להקריב את ההיבט המוזיקלי לטובת ההיגד הפוליטי. זה היה אלבום בהיקף רגיל בהבדל אחד: רוב השירים שבו היו לא פחות מנפלאים.
ברוח מונטי פייתון
כל שיר באלבום היה פלח מהתפוז המכני שגם הוא עשה את הסיבוב שלו באותן שנים. תנועת השירים מבלוז על סכיזופרניה, דרך תיאור חופשת חוף של משפחה בריטית ממוצעת, המנון נפלא לאלכוהוליזם כדרך חיים, פרנויה על האנשים באפור שבאים לקחת את האנשים בכחול, פולחן שתיית תה ואחרים, ציירה דיוקן מדויק ואכזרי של המעמד שקרס תחת שיטה פוליטית דורסנית. הלהקה, בעיקר עבודת הגיטרה של האח דייב דיוויס, הייתה במיטבה. נגינה, לכאורה נטולת משמעת ובעלת צליל מאולתר של חבורת שיכורים באולפן ללא מפיק אחראי, הציגה גרסה מוזיקלית של החיים כפאב. צילומי האלבום נערכו בפאב השכונתי של הקינקס עם הקליינטים הנאמנים שלו. עם מילות השירים שהיו מצורפות לאלבום, אי אפשר היה שלא לשיר את השירים הממזריים והיפים כל כך, גם אם הייתי קיבוצניק ישראלי. השירים האחרונים באלבום היו קריצה גדולה לכיוון אמריקה שהקינקס טרם כבשו באותם ימים.
יהלום גולמי. האלבום "Muswell Hillbillies"
בעשור האחרון שודרג האלבום פעמים רבות, כולן לטובה. במעבר הראשון לדיסק נוספו שני שירים שלא הופיעו במקור. בשנה האחרונה קרה השדרוג הגדול. האלבום המקורי צמח לאלבום כפול, כאשר בשני הופיעו גרסאות אלטרנטיביות, מיקסים שונים וביצועים בהופעות חיות. העטיפה זכתה לטיפול גרפי מוקפד, התרחבה לאלבום נפתח מלווה בחוברת ובה טקסט היסטורי. בחודש שעבר הגיע "Muswell Hillbillies" לשיא תהילתו 12 השירים המקוריים; שמונה שירים ברצועות בונוס וביניהן גרסאות אלטרנטיביות ושירים חדשים; DVD חדש ובו שני שירים מהאלבום המקורי שצולמו בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית ב-BBC בשם "The Old Grey Whistle Test" וצילומים מהופעה שנערכה באולם Rainbow ביולי 1973, ובה 11 שירים שרק שלושה מהם מופיעים באלבום.
דווקא החומר המצולם שמוסר נאמנה את איכותה המוזיקלית הגבוהה של הקינקס - גורע מההיגד. ריי דיוויס נאבק כל הקריירה שלו ברוח שטות מונטי־פייתונית שבמקרה שלו לא תמיד עלתה יפה ונופלת שדודה ברווח בין שיניו הקדמיות. ועדיין, אם נגזר עליכם לרכוש אלבום אחד בלבד השנה, המלצתי המלומדת שזה יהיה "Muswell Hillbillies" ולא אחר.