"יונה", ישראל, 2014
מתבגרים, בודדים, על פי רוב יתומים, ובעיקר אבודים. כבר 12 שנים ניר ברגמן עושה בעצם את אותו הסרט. בין אם זה "כנפיים שבורות", המבוסס פחות או יותר על זיכרונות ילדותו, ובין אם אלה "הדקדוק הפנימי", על פי ספר מאת דויד גרוסמן, או "יונה" המתבסס על סיפור חייה של יונה וולך. יתומה, לא מובנת, פגיעה, ומלכה שהכתירה את עצמה. אולי משוגעת, אולי מגלומנית, אולי ענקית השירה הישראלית.
ברגמן עדיין לא סגור על ההגדרה הקולעת שתכיל את וולך האקסצנטרית, אך זה לא מפריע לו להריק אל הבד את כל האופציות גם יחד. התוצאה, מובן מאליו, נעה בין בלבול לערפול, בין דיון בטונים גבוהים מדי ובין חוסר עניין של ממש. כן כן, דווקא יונה וולך, היא ולא אחרת, היא אישה מאוד לא מעניינת על פי הביוגרפיה הלא ממוקדת הזו, שהיא למעשה השלישית שרואה אור מקרנה בשנתיים האחרונות. קדמו לה סרטיהם של יאיר קדר וחגי לוי, שהשתדלו אף הם לרקוד על גב אותה חידה גדולה שהמשוררת הותירה אחריה עם מותה לפני שני עשורים.
ייאמר מיד: מי שלא מכיר את הניואנסים של סצינת הספרות והאמנות בתל אביב של הסיקסטיז, לא ממש יבין את חלקו הפותח של הסרט, שבו פורצת הגיבורה מהפריפריה (כפר/קריית אונו) שבה צמחה ונבטה אל מהומת רחוב דיזנגוף, בקטע שבין ארלוזורוב לפרישמן. לכן מומלץ להם, לכל הבורים והנבערים הללו, להקדים את צפיית בסרט בעיון נמרץ בביוגרפיה על אודות וולך, שיגאל סרנה פרסם שמונה שנים לאחר הסתלקותה. אבל בעצה הזאת טמון עוקץ מסוים משום שיש לא מעט סתירו מהותיות בין הכתוב בספר הכמו-רשמי ובין המוצג בסרט - מה שעלול לבלבל עוד יותר את המבולבלים מראש.
ברגמן, בעקבות תסריט משותף לו ולדיתה גרי, אינו מחויב כמובן לשמש כהיסטוריון דקדקן ודייקן של תולדות הספרות, שהרי כאן מדובר בקולנוע ולא בפרסום מדעי. אבל בפועל הוא מבזבז לשווא את החירות האמנותית ששמורה לו ברצף שכולו התבלבלות בנתיב הביוגרפי שבו בחר. משוגעת או משוררת? שני הנושאים תקפים באותה המידה לצורך ההתדיינות הפילמאית, והבעיה העיקרית ב"יונה" נעוצה בחיבור הלא משכנע ביניהם. השיגעון, יודעים הכל, מצטלם נפלא, ואך הגיוני הוא שבמאי לא ירצה לנפות מתוך סרטו סצינות אקספרסיביות שכאלה. מצד שני, אומרים כולם, שערעור הנפש אצל וולך שירת והזין את אמנותה הגבוהה.
אם כך, חבל שברגמן לא השכיל לתרום את צד א' בעסקה שהוא מציע על הבד אל צד ב', אל כתיבת השירים המיוסרת של גיבורתו. יונה, אוי יונה, כמה שהיא אהבה ועשתה סקס, נזכרים כולם. סקס מכל הסוגים ובמגוון הווריאציות האפשריות. אלמנט כזה שום קולנוען בר דעת לא ישמוט מסרטו. גם לא ברגמן הישראלי. החיבור ההדוק של שירה/ שיגעון/סקס מבטיח חבילת שיווק עסיסית, שהמשכיל הממוצע יתקשה לעמוד כנגדה. אז איך, לכל הרוחות, נותרו פה שלושת המרכיבים זרוקים כל אחד בנפרד, כששום סינרגיה לא מבעבעת מהידוקם יחד. יונה מגיעה לכרך הגדול, פוגשת את מאיר ואת יאיר, והשלושה עושים שמייח בעיירה.
שוברים מוסכמות, עושים סקנדלים וגם מין, ומפזרים סביבם המון קנאת משוררים. אחר כך יונה מתגלגלת, מרצונה החופשי חובה לציין, לבית המחסה לחולי נפש בטלביה, ושם היא מתנסה בסמי הזיה אופנתיים. אחר כך, בחוצות ירושלים שלפני הכיבוש, היא מנסה לכונן לעצמה חיי זוגיות כמעט "נורמליים" עם גבר מוזר ושמו טדיאוש - כייס ומוזיקאי ממוצא פולני, שנכפתה עליו ישות ישראלית. אבל ממש בסמיכות לאפיזודה משפחתית זו, היא אף מנסה להתאבד ובגין כך מאושפזת בכפייה. מכאן כבר קצרה הדרך אל אותו הנתיב הפטאלי־סקנדליוזי שעליו דהרה המשוררת בגאון, בזמן שמרים גלזר־תעסה, סגנית שר החינוך בממשלת הליכוד, תגדיר אותה כ"בהמה מיוחמת".
וכל זה נזרק פנימה אל מכונת הכביסה הקרויה כאן "עלילה", והערבול יחד של החומרים הללו הוא המניב את הטעם החמוץ שמתלווה למוצר המעט ציני הזה. מלאכת העיצוב הוויזואלי של המועקה הנפשית - הפן היותר מוצלח בעבודת ברגמן - מקבלת חיזוק מהאופן שבו בחר לוץ ריטמאייר הגרמני לצלם את הסרט. הרבה חללים סגורים, צילומי תקריב ודגשים על זוויות צילום נמוכות. כל זה עשוי ברהיטות פילמאית, ואמור היה לשרת את התסריט, אילו זה היה מגובש יותר ובעל כיוון נחרץ.
קשה לבוא בטענה כלשהי כלפי נעמי לבוב, שם חדש בקולנוע המקומי, המגלמת בטוטאליות ובמסירות את המשוררת השערורייתית. היא נחשפת על הבד, נפשית ופיזית, תוך הפגנה מוחצנת וקולנית של התייסרות עד אין קץ. מותר להניח כי ללבוב המתחילה היה קשה לבצע את הוראות הבימוי, אף על פי שבאופן פרדוקסלי זהו תפקיד "קל", שאין צורך לבנות אותו מהיסוד. הצעקות, הקללות, ההשתוללויות במיטה ומחוצה לה, מכאובי הגוף והנפש – כל זה מצטלם נהדר, אך אין לכך שום קשר לבניית דמות של ממש על הבד.