הרבה לפני שעלתה במסגרת פסטיבל עכו ה־37, הצליחה ההצגה "פלסטין שנת אפס" לחולל סערה רבתי בשל דרישתה של שרת התרבות מירי רגב לבחון את תכניה ולבדוק אם הם עומדים בדרישות מכון התקנים הפוליטי.
במרכז ההצגה - שמאי בניין שמחליט לאמוד נזקים של בתים פלסטיניים שנהרסו או נפגעו. הוא עובר מבית לבית - מירושלים, לשכם, לאל־עראקיב ולעזה - ומחבר דוח על ההרס. בכל מקום סיבת ההרס שונה ואופני ההרס שונים. ההרס מגיע מלמטה, מלמעלה ומהצדדים. הבתים מתפוררים, מופצצים, נאטמים ונחצים. בכתיבת דוח הנזקים שלו הוא מגלה את המציאות הפלסטינית. כך השמאי הופך לארכיאולוג של ההווה, הכותב את ההיסטוריה הפלסטינית דרך ההרס.
ואכן, המציאות שהמחיזה עינת ויצמן גורמת לקהל לנוע באי־נוחות בכיסא, והרי זה תפקידו האמיתי של תיאטרון - לגרום לקהל להתעמת עם המציאות המורכבת לשני הצדדים, ולהציב בפניהם מראה קשה, חתרנית, בועטת ואקטואלית מאי־פעם. בראיונות לתקשורת סיפרה ויצמן כי בגלל דעותיה הפוליטיות החריגות, מצאה עצמה מובטלת. זה כנראה מה שהניע אותה שלא לעצור הפעם באדום.
ולמרות הגדרת המחזה כ"קומדיה תיעודית", מדובר בדרמה החושפת את מציאות חיינו הכואבת, המומחשת היטב באמצעות קרטונים מלאים באבנים שהדמויות מטיחות זו בזו כדי להמחיש את ההרס והחורבן.
השחקן ג'ורג איברהים, הזכור כסמי בסדרה המיתולוגית "סמי וסוסו", מגלם את שמאי הבניין. הוא זכה בפרס השחקן על תפקידו, ולא בכדי. ולמרות מורכבות הסיטואציה על הבמה, קשה להישאר אדישים לדרך שבה הוא מעביר את הסיפור בעדינות ובפנייה ישירה לקהל, הגורמת להם לגלות עניין ולהקשיב לו בדריכות.