כעת, כשעלילות תש"ח צפות ועולות באירועי חגיגות ה־70 למדינה, יעלו תלמידי בית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע, את "שמוליק של זהרה": מחזה סמי־מיתולוגי שחושף את סיפור האהבה הטרגי בין שניים מלוחמי פלמ"ח, הטייסת זהרה לביטוב ושמוליק קופמן, שנפלו בתאונות מבצעיות במלחמת העצמאות. אלה ניקוליבסקי (29), הבמאית הצעירה שנבחרה לביים את ההצגה, היא בתה של חגית רכבי־ניקוליבסקי, מחברת המחזה.

"מאוד ריגש אותי כשרפי ניב, המנהל של 'גודמן', הציע לי לביים את ההצגה", מספרת ניקוליבסקי. "לא ציפיתי שמוקדם כל כך אני ואמא נעבוד ביחד. כמי שמזוהה כבתה, מטבעי הייתה לי נטייה להימנע מכך. מצד שני, זה מחזה שהרבה מהאהבה שלי לתיאטרון בנויה עליו. זה משהו שגדלתי עליו, וגם ראיתי אותו בגלגולים שונים. הקסם שלו הפנט אותי תמיד. עד היום, כשאני קוראת אותו, חוזרת אלי ההתרגשות מהקריאה שלו כילדה".

נענית מיד להצעת הבימוי?
"ישר אמרתי כן. זאת הזדמנות מדהימה בשבילי. כולי מלאת אהבה כשאני נוגעת בזה. לכבוד הוא לי לביים את ההצגה, שבתפקידים הראשיים בה משחקים דנה יעקבי ועידן טרייבר".



מה סוד הקסם של המחזה?
"קודם כל, הוא מצליח לשמר את ימי התום של אז, בתקופת קום המדינה, תום שבא לידי ביטוי ברומן העולה מהמכתבים בין שמוליק וזהרה, שהתגלו לאחר מותם בתאונות בזמן המלחמה - הוא במטווח רימונים והיא - בתאונת מטוס כשנה לאחר מותו. אני לא אוהבת להשתמש במילה 'גיבורים' ורואה בהם ילדים מלאי מסירות נפש, בעלי שאיפות וחלומות שנגוזו".

והבימוי שלך?
"עם כל הנאמנות לרוח של אז, היה לי חשוב להביא את המחזה אלי ואלינו, כשהשחקנים ואני בערך בני אותו גיל, דורות אחרי התרחשות העלילה, עם ההסתכלות שלנו עליה מנקודת מבט של היום, שעושה את ההצגה נוסטלגית ומודרנית גם יחד".

אלה ניקוליבסקי - צילום פרטי

התייעצת עם המחזאית?
"בטח. בפרט, כשצריך לעדכן את הטקסט להיום. יש מילים, שהיו אז בשימוש, כמו 'אסותא' במקום 'לבריאות', והיום לא מבינים אותן. זאת, לצד כל מיני התאמות ברוח הזמן".

מבחינתך, זה מובן מאליו לעסוק בתיאטרון?
"אם כך זה נראה כעת, בהמשך לאמא, למעשה כבת של משפטן, העוסק בתיירות, עד הרגע האחרון התלבטתי בין לימודי תיאטרון לבין לימודי משפטים, והלכתי עם הלב ללמוד בימוי בסמינר הקיבוצים. הבנתי שאם לא אעשה את זה, תהיה לי חרטה גדולה".

אחרי לימודיה בסמינר, החלה ניקוליבסקי את קריירת הבימוי שלה בגדול, כשביימה עם חברתה לספסל הלימודים, מאיה ניצן (גם היא בת של), בתיאטרון בית ליסין את ההצגה "הקומה השלישית" על פי אשכול נבו, אחרי שקודם לכן הן שיתפו פעולה בפסטיבל תיאטרון קצר.

איך היה לכן לביים כוכבים כמו יונה אליאן־קשת, אילן דר ויורם טולדנו?
"זה היה מאוד מפתיע לטובה, לאחר בהלה ראשונית מסוימת מהאתגר. זה שהיינו שתינו יחד נתן לנו איזשהו חוזק, ושלושתם נתנו את עצמם בחזרות".

היה לך עוד כוכב.
"אכן, לפני כן ביימתי את עזרא דגן בהצגת יחיד לתיאטרונטו, וזה משהו שלא אשכח הרבה זמן. עזרא, שאותו אמא ביימה לא מעט, התגלה לי לא רק כשחקן מדהים, אלא גם כמי שבחזרות עשה לי בית ספר".

ולסיום?
"היה לי עצוב לביים באחרונה לפסטיבל תיאטרון בינלאומי בקאמרי את ההצגה 'בדרך לטיפזה', על יחסים בין שלטון לאמנות, כי לצערי, מחבר המחזה, גלעד עברון, נפטר לא מזמן ולא זכה לראות את ההצגה".

הגשמה עצמית מול צו השעה
"אחרי כל הפעמים שבהן ביימתי את המחזה, חשבתי שאם להעלות את ההצגה שוב, זה דורש מישהו צעיר ורענן שיעשה את זה אחרת ובראש שלו", מספרת רכבי־ניקוליבסקי (67), מחברת המחזה והבמאית, שביימה את ההצגה המקורית בתיאטרון לילדים ולנוער. לפני הכל, אני אמא של אלה. לא שיערתי שבתי תיבחר כבמאית הגרסה הנוכחית".

חגית רכבי-ניקולבסקי - צילום שמואל רחמני

איך הגעת ל"שמוליק של זהרה"?
"באמצע שנות ה־70, כשסיימתי את לימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יוסי יזרעאלי, אחד ממוריי שם, שבדיוק אז התמנה כמנהל האמנותי של הבימה, נתן לי את ספר חליפת המכתבים בתש"ח בין שמוליק לזהרה. 'אולי תוכלי לעשות מזה משהו לתיאטרון', אמר. כמי שהייתה בתחילת דרכה, קראתי את הספר ולא ידעתי מה לעשות איתו. האסימון נפל לי אחרי כמה שנים, כשעבדתי בתיאטרון לילדים ולנוער. אז כתבתי על שני לוחמים צעירים במלחמת העצמאות, שהתמודדו עם הדילמה של הגשמה עצמית מול צו השעה".

ההצגה הועלתה לראשונה בהצלחה רבה ב־1981 בתיאטרונה דאז של רכבי־ניקוליבסקי (אורנה פורת לילדים ולנוער), בכיכובם של עמי טראוב וחיה פיק, כשאיתם נגן האקורדיון המיתולוגי תובל פטר. "התרחקנו במשך השנים מתש"ח, אבל הדילמה שאיתה התמודדו שני גיבורי העלילה נשארה אקטואלית", אומרת המחברת, שביימה את כל החידושים של המחזה, פרט לאחד - קופרודוקציה בין תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער לסטודיו יורם לוינשטיין.

ציפית שאלה תלך בדרכך?
"ציפיתי ולא ציפיתי, כי אלה התלבטה בין תיאטרון ללימודי משפטים. הפתעה? לא בדיוק. גם אצל רופאים ואצל עורכי דין, המקצוע עובר מדור לדור. יש בתיאטרון, כנראה, משהו מידבק. אני, בכל אופן, לא כיוונתי אותה, והבחירה שלה הייתה עצמאית".

והבחירה שלך במעין רחמים, שחקן שבתך ביימה בהצגה "הקומה השלישית" בתיאטרון בית ליסין, ואת מביימת כעת בהצגה לתיאטרונטו?

"למעשה, מעין כבר שיחק בהצגה שביימתי בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, אחרי שראיתי אותו בהצגה בסמינר הקיבוצים. השחקן הזה הוא לא החיבור היחיד ביני לבין אלה. שי אהרן, מעצב התפאורה להצגה שאני מביימת, הוא גם מעצב ההצגה 'שמוליק של זהרה'. בבוקר הוא איתה ובערב - איתי, או הפוך".

ובאשר לתיאטרונטו?
"מעין רחמים יציג בו את 'שאלה נעלמה', מונודרמה על יחסינו לערבים שכתבתי, בעקבות דבריו בראשית המאה הקודמת של הלשונאי הגלילי יצחק אפשטיין".