לא מאמין שאני אומר את זה, אבל יש משהו בדבריו של בנימין נתניהו. בשבועות האחרונים נפגש ראש הממשלה עם מיטב העיתונאים והעורכים של מערכות החדשות השונות, והבשורה שיצאה משם היא שהוא חש שלא מביעים כלפיו מספיק הערכה בתקשורת. שלא מדווחים על פועלו למען שגשוגה של מדינת ישראל. שלא מוקירים אותו על כך שהוא הביא אותה למה שהיא.

מה היא מדינת ישראל, זו השאלה העיקרית כאן. אני מודה שקשה לי לכתוב את הדברים הבאים כשראש הממשלה שלנו הוא בנימין נתניהו, אבל מדינת ישראל היא ארץ נפלאה, נס אמיתי בלב מזרח תיכון סוער ואכזרי. הנוהל הוא להתלונן, אולם אני חייב להגיד את זה - יש לנו מדינה מצוינת, מתקדמת, עם כלכלה די יציבה ומערכת ביטחונית שעוטפת את תושביה בביטחון שהוא כמובן לא דבר מובן מאליו באזור. וכן, כנראה שיש לנתניהו חלק גדול בכך. לא קל לי להגיד את הדברים האלה, אבל זו האמת. לפחות כפי שאני רואה אותה.

בשנים האחרונות יצא לי לבקר במדינות ערב. בכל נחיתה בנתב״ג הבנתי את גודל האירוע שנקרא ״מדינת ישראל״. המזרח התיכון הוא מקום עצבני עם מדינות מוזנחות. אתה מרגיש בהן כמו במשחטת רכב אחת גדולה. מדובר במדינות נעדרות תשתיות בסיסיות ראויות - הכבישים מלאי מהמורות, הרמזורים לא תמיד עובדים, תמרורים לא תמיד קיימים, חוטי חשמל שעוברים בין הבתים תלויים על עצים ועל עמודים שנראים יציבים כמו מצב הרוח של חולה מאני־דפרסיבי, ואין גני שעשועים ציבוריים. כשאתה נכנס לשירותים, זה כמו לשחק בקזינו - תהיה אסלה או לא. פעם יש ופעם אין.



בנסיעה הביתה אחרי הנחיתה אני מביט בכבישים, ברמזורים, בצמחייה המסודרת בצדי הדרכים, בשלטי החוצות שמציגים נשים חשופות כתפיים, במרכזי הקניות הנוצצים - ולא יכול שלא להתפעל. בבית אני נכנס לשירותים ונפעם ממדינת האסלה והחופש שאני חלק ממנה. האם לנתניהו יש חלק בזה? מן הסתם.

הבעיות בראשי מתחילות לצוץ אחרי שאני מוציא את הכלב לטיול ורואה את המבטים של הפועלים הפלסטינים שעובדים בבניין לידי שעובר שיפוץ תמ״א 38. כל בוקר הם באים לכאן באיזה ואן ישן שפולט אותם לעבודה בחום בלתי אפשרי. הם בטח מסתכלים סביב ורואים את רמת אביב המצוחצחת, את האנשים, כמוני, שיוצאים בשלווה לטיול עם הכלב ומשתעשעים בסמארטפון החדיש שלהם, ואת אלה שנכנסים למכוניות המבריקות שלהם - ומתפוצצים מזעם.

הייתי בגדה. ראיתי מאיפה הם באים. ראיתי את הבתים שלהם. זה לא נראה כמו רמת אביב. הבעיות שלי עם נתניהו מתחילות כאן. ברור שלכל זעם מבעבע כמו שלהם יש נקודת רתיחה. והזעם הזה שמתחמם כל הזמן, על פי המעשים בשטח, לא ממש מעניין את נתניהו. הוא לא עושה דבר כדי לצנן את הטמפרטורה. הוא לא מנסה למנוע את הפיצוץ.

במהלך השיטוטים שלי במזרח התיכון למדתי משיחות עם אנשים מכל מגזר ומכל מעמד - מהעניים ביותר ועד למנהיגים - שאף אחד באזור לא באמת סופר את ישראל כמדינה פרטית. מתייחסים אליה כאל סניף של ארצות הברית, ולכן הבהלה הגדולה ממנה (לא לשכוח שאמריקה כבר עשורים שלמים משתעשעת במזרח התיכון, כובשת ארצות כשהיא רוצה, מפילה ומרימה מנהיגים).

הסיבה המרכזית שבגללה נתניהו הוא אסון למדינת ישראל היא שהוא מוכן לסכן את היחסים שלנו עם ארצות הברית - הנכס החשוב והמשמעותי ביותר שיש לנו. אני לא צריך לחזור כאן על שלל הדרכים והאירועים במהלך הקדנציות של נתניהו שהוכיחו פעם אחר פעם שאין לו אלוהים פרט לשלדון אדלסון ולשרה (שכבר נשמעה אומרת למוניק בן מלך בשיחת טלפון ש״אם ביבי היה נולד באמריקה, הוא היה יכול להיות בקלות נשיא ארצות הברית. הרי בכל העולם מעריצים אותו״. נדמה שהמסר הזה, שארצות הברית קטנה על ביבי, הופנם בבית משפחת נתניהו היטב).

אם יש גורם מרכזי שעליו אני יכול להצביע כעל התבלין הדומיננטי של מה שהופך את המדינה שלנו לנס מזרח תיכוני ומקום לתפארת, זה היחסים עם ארצות הברית שמעניקים לנו רשת ביטחון. לכן צריך להתייחס למערכת היחסים עם אמריקה כאל דבר קדוש.

עלינו להסתכל על האחות הגדולה שלנו ולא לראות בה דבר מובן מאליו, כפי שהתקשורת מתייחסת ליופי של מדינת ישראל כדבר מובן מאליו ולכן לא נותנת לנתניהו יותר מדי קרדיט על כך. מגיע לנתניהו יותר קרדיט ממה שהוא מקבל, זה נכון, אבל הבעיה היא שהוא בדיוק מסוג האנשים שברגע שהם מקבלים את הקרדיט שמגיע להם, הורסים הכל.

נתניהו הוא גיבור טראגי שכאילו יצא ממחזה יווני. נראה שגורלו נקבע מראש והקטסטרופה היא בלתי נמנעת, והוא דוהר אליה במהירות ממוצעת של קדנציה כל שלוש שנים. אנחנו רק יכולים לקוות שבנפילתו הוא לא ייקח גם אותנו איתו.