על כן, קל להבין את סיבת הביקור ואת תכנית הביקור של סגן הנשיא המיועד, טים קיין, בקרוליינה. קיין, מועמד המפלגה הדמוקרטית, סנטור מוירג'יניה, לשעבר מושל, לשעבר ראש עיר, הוא אחד מכמה נבחרים בקונגרס, מעטים למדי, שיש להם בן בשירות צבאי פעיל – נאט קיין משרת במארינס. ממילא, קל לקיין לבוא לעיר כמו ג'קסונוויל צפון קרוליינה ולפגוש בה את אנשי הצבא ובני משפחותיהם. קל לו לדבר על הצורך בטיפוח הצבא האמריקאי ועל הצורך לדאוג לוותיקי השירות. קל לו להיות יונה בעור נץ, או נץ בעור יונה. מחוקק דמוקרטי שאף אחד לא יוכל להאשים ברפיסות. מחוקק דמוקרטי שיכול להלום בדונלד טראמפ על יחסו למשפחתו המוסלמית של חייל אמריקני הרוג.
300 איש ואישה לערך באו לפגוש את קיין בסנפורד, ההופעה הבאה אחרי ג'קסונוויל. הם קיבלו את המנה הרגילה הנהוגה באירועים מעין אלה: שניים שלושה שירים של אמנים מקומיים, שלושה-ארבעה נאומים של מתמודדים נמוכי דרג – כמו ג'וש סטיין, המתמודד על משרת התובע הכללי של צפון קרוליינה (כן, הוא יהודי, ולא מסובך למצוא ברשת טענות שיהדותו – הרפורמית-ליברלית – אינה מתאימה למדינה נוצרית כמו זאת). אחר כך עלה קיין לבמה. קולו סדוק ממאמץ יתר של ימי קמפיין ארוכים. חליפתו קצת מרושלת. תסרוקתו גם היא קצת מרושלת. קיין הוא ההפך מקלינטון, ההפך מטראמפ. תרבות הסלבריטי לא נגעה בו. למחרת הבחירות, אם יפסיד, ספק אם מישהו יזהה אותו ברחוב.
גם הנאום שלו מתון יחסית, רגוע יחסית. אבל נסוכה עליו אווירה של כנות הנעדרת לעיתים מנאומיהם של פוליטיקאים משומנים יותר. הוא מדבר על כלכלה, על מעמד הביניים, הוא מדבר על הדרך לניצחון, על הצורך להשתדל עד הרגע האחרון, להרגיש כמו אנדרדוג עד שנסגרות הקלפיות. בנושאים ברומו של העולם שמעבר לאמריקה כמעט ואינו נוגע, מלבד נושא אחד: רוסיה. או ברוח הימים האלה – שבהם האישי חשוב מן הלאומי – פוטין. ולדימיר פוטין. מי שדונלד טראמפ משמש "כעורך הדין שלו", כמו שקיין אומר.
זו טענה מעניינת החותרת נגד עצמה: אם מטרתו של פוטין להשתתף במשחק הפוליטי האמריקני ולהשפיע עליו, תגובתו של קיין מסייעת לו. קיין לא אומר – תתעלמו מפוטין ותעשו מה שנכון לעשות. קיין אומר – תקשיבו לפוטין ותעשו ההפך. כלומר, מייחס משקל למעשיו ולדבריו ולמעשה נותן לו כוח להשפיע (גם אם לא בכיוון הרצוי לו – או שאולי פוטין אומר דבר אחד וחושב בדיוק את ההפך?).
התרעות פיקוד העורף