הצהרות נבחרי ציבור על רצונם לקדם הצעות חוק פופוליסטיות הפכו לדבר שבשגרה בישראל. במהלך אירועים דרמטיים, כמו גל השריפות, נוטות הצהרות אלו לתפוס תאוצה. מעבר לנקודות שמרוויחים הפוליטיקאים בקרב ציבור הבוחרים שלהם, מלבות ההצהרות את מרקם היחסים העדין בין חלקי החברה הישראלית ועל הדרך גם מייתרות את תפקידם של חברי הכנסת כמתווכים בין השלטון לעם.
התמשכותן של השריפות הקשתה על השרים וחברי הכנסת מהימין לשתוק. האש בערה בנאווה בוקר, במירי רגב, בענת ברקו ובנפתלי בנט לגזור קופון פוליטי. עוד בטרם נודע מה שיעורן של ההצתות, ובטרם נחקרו החשודים והתבררה זהותם, הם כבר דאגו לפמפם לתודעה הציבורית את המונחים המוכרים של “טרור”, “אינתיפאדה” ו”הסתה”. אט-אט התגבשו המונחים שבפיהם לכלל הצהרות חוק. השר לביטחון פנים גלעד ארדן הודיע שיבחן תיקון חקיקה להריסת בתי המציתים, ושרת התרבות מירי רגב הצהירה שתעלה בישיבת הממשלה הקרובה את סוגיית שלילת התושבות והאזרחות למי שיימצאו כמסיתי ומציתי השריפות.
הצהרות אלו נועדו לפעול על כל מי שמתעורר בו סנטימנט הנקמה בעקבות ההרס והאובדן הנוראים שהביאו השריפות. ככל שיתבררו ממדי ההרס, וככל שתקצר ידה של הממשלה לסייע במהירות וביעילות לנפגעים, כך יגדלו סיכוייהן של הצהרות החוק הללו להתגבש לכדי הצעות חוק ולזכות ברוב.
נבחרי ציבור לא אמורים לספק לציבור את גחמותיו
הצעות החוק הללו יכולות להיתפס בעיני הציבור הגיוניות כשלעצמן. זה בדיוק מה שהופך אותן לפופוליסטיות: קל להשתמש בהן כדי לגרוף תמיכה ציבורית. אלא שתפקידם של נציגי ציבור בדמוקרטיה פרלמנטרית הנו לשקלל את כלל ההשלכות של הצעות החוק ולבחון אותן באופן רחב. בניגוד לדמוקרטיה ישירה, נבחרי הציבור בדמוקרטיה הישראלית אמורים לא להיענות באופן אוטומטי לגחמות כאלו ואחרות בציבור, אלא לבחון אותן בראייה מקצועית ומול אינטרסים ארוכי טווח. כאשר חברי הכנסת מוותרים על היבטים תהליכיים, שבהם נבחנות לעומק דרישות שעולות מהציבור, הם מייתרים את תפקידם הפרלמנטרי ומדרדרים את מעמדם כמתווכים בין העם לאילוצים המערכתיים.
שלילת אזרחותם של מסיתים ומציתים, כמו גם הריסת בתיהם, הנם צעדי ענישה מרחיקי לכת. האזרחות נחשבת בצדק לאם כל הזכויות, שממנה נובעות יתר זכויותיו של האדם. לא לשווא נאמר כי ביתו של אדם הוא מבצרו. שלילתם של אלו אמורה להיות פועל יוצא של עבירות קיצוניות ביותר. נזכיר כי הללו כיום אינן חלות על רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, על מרגל האטום, מרדכי ואנונו, כמו גם על רוצחיו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, או על מציתי ביתה של משפחת דוואבשה שנשרפה למוות.
אין טעם להסתיר, הצעות החוק של ארדן ורגב מתקבלות בציבור היהודי והערבי כהצעות חוק סלקטיביות שנועדו “לטפל” באוכלוסייה הערבית. כמו במקרה של חוק המואזין, סביר להניח שהן יכללו חריגות שפוגעות בעקרון השוויון ויעשו את דרכן לבג”ץ. מוסד, אשר לא בטובתו, מקבל על עצמו את התפקיד שנבחרי הציבור מתנערים ממנו, והוא ליישב את כלל האינטרסים והזכויות של אזרחי ישראל באופן מתוחכם וצודק.