בנימין נתניהו הוא איש מתוקתק. לפני שהוא מופיע בציבור הוא מתאפר; לפני שהוא נואם בפני האומה או הקונגרס הוא כותב כל מילה; לפני שהוא מתארח בקרקס הארס של ליאור שליין הוא עובד עם דידי הררי על הפאנצ'ים, עד רמת המימיקה והחיוך.

לא יוצא לנו, האזרחים, לפגוש את נתניהו האמיתי אף פעם. והנה, סוף־סוף קיבלנו הצצה לביבי האמיתי. אם תרצו, זכינו לשאכטה מהסיגר, בלי שום פילטר. ההקלטות שחושף בפנינו בהתרגשות ובלהט גיא פלג מדי ערב, חושפות את ביבי כפי שהוא: מנוסה, יודע להזיז דברים, ובמידה מסוימת - ואל תתנפלו עלי - אפילו ליברל. 



משפט המפתח, שבו מגדיר נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס את מטרת המהלך, הוא: "אנחנו מדברים על מתינות, על תקשורת סבירה, צריך להוריד את רף העוינות אלי מ־9.5 ל־7.5". המשפט הזה מעיד על כך שנתניהו מבין שתפקידה של התקשורת הוא לבקר אותו. הוא אינו מחפש שליטה אלא איזון.

ראשית, אני רוצה לדבר על המטרה, ואחר כך על האמצעים: המטרה היא שתהיה לנו, האזרחים, תקשורת חופשית ומאוזנת. איך משיגים את זה? מי שחושב שניתן לגייס לתקשורת אנשים חסרי פניות ולהשביע אותם את "שבועת העיתונאים" (על משקל "שבועת הרופאים"), ובכך להגיע לסיקור אובייקטיבי של המציאות, כנראה לא היה בשיעור הראשון בחוג לתקשורת. עיתונאים הם בני אדם. יש להם אג'נדה, יש נושאים שהם ישמחו לחקור ולהעמיק בהם ויש נושאים שפחות. כדי לאזן את התקשורת במדינה צריכים לפעול בה גופים עיתונאיים שהאג'נדה שלהם ברורה ושקופה והם מאזנים זה את זה.

למשל, המשקולת של "מקור ראשון" מצד ימין מאזנת את משקלו של "הארץ" שמונח על הכף השמאלית של המאזניים מיום היווסדו. שניהם כלי תקשורת לגיטימיים וחשובים בציבוריות הישראלית. 



מתי מופר האיזון? כאשר יש כלי תקשורת שמעמידים פנים כאילו אין להם אג'נדה ובחסות ה"אובייקטיביות" הם מוטים. אם יש סקופ מרעיש בדברים שמביא לנו פלג, הרי הוא ההודאה של מוזס בכך שאלה הם פני הדברים ב"עיתון של המדינה". מוזס כלל לא מנסה להתווכח עם נתניהו על הקביעה שסף העוינות לראש ממשלה, שמחזיק ב־30 מנדטים שהעניק לו העם בישראל, עומד על 9.5. 

"ידיעות אחרונות" הוא לא "הארץ" ולא "מקור ראשון". הוא מתיימר להיות העיתון של כולם, אבל נחום ברנע וסימה קדמון יקבלו כמות כפולה של עמודים ובמיקום טוב יותר מאשר עמיתיהם יפעת ארליך ויועז הנדל. שני שחקני החיזוק הימניים האלה, הנדל וארליך, הצטרפו לשורות העיתון רק בשנים האחרונות. לפני כן, במשך עשורים ארוכים, הייתה ההטיה של "ידיעות אחרונות" - שהמו"ל שלו מודה בה בפה מלא - חריפה הרבה יותר. כמו גם המונופול שהיה אז לעיתון הנפוץ במדינה. 

עד כאן המטרה, ועכשיו לאמצעים. מה צריך לעשות ראש ממשלה ו/או שר תקשורת, שנבחר באורח דמוקרטי, על מנת לאזן את נוף התקשורת הישראלי? ראשית, עליו לדאוג שיקום עיתון מתחרה, בעל הטיה הפוכה. במקרה זה נתניהו וידידו שלדון "הג'ינג'י" אדלסון, יכולים לסמן וי. בנוסף, לאחר הצלחת המהלך, על ראש הממשלה לשאת ולתת על סיקור הוגן, מעמדת כוח ולא מעמדה של פוליטיקאי שתלוי בדעת הקהל, אל מול תאגיד תקשורת מונופוליסטי ששולט בה. על פי הקלטות, זה בדיוק מה שעשה נתניהו. 

אם תאמרו שאין כאן אידיאולוגיה, ואין דאגה לציבור הימני ולזכותו לקבל סיקור הוגן ולא מוטה, אלא דאגה לנתניהו עצמו; אומר שאתם צודקים, אבל על הדרך הציבור מרוויח תקשורת מאוזנת יותר, כשקולו של הימין נשמע באותה עוצמה ורהיטות כמו קולו של השמאל. וכך עובדת הפוליטיקה הישראלית לא פעם.

נתניהו ביקש את הורדת סף העוינות כלפיו ולא תמיכה בשום צורה. הורדת סף העוינות היא התחייבות לסיקור הגון יותר, זה הכל. מה שמונח לפנינו הוא לא יותר (וזה הרבה מאוד) מהודאה מוקלטת של מו"ל "ידיעות אחרונות", בעיוות היסטורי ארוך שנים, ומן העבר השני ניסיון שכמעט הצליח של ראש הממשלה לתקן את זה.

האם זה שוחד? ייתכן. השימוש של נבחר ציבור ביכולת שנובעת מתפקידו, כדי להשיג רווח אישי, יכול להיחשב שוחד. אבל אז עומדת לפנינו שורה של פוליטיקאים שצריכים לתת את הדין. מדוע יאיר לפיד, למשל, מתבטא בזהירות כלפי חקירת נתניהו? אולי מפני שהוא זכה בתמיכה גורפת מ"ידיעות אחרונות" ותמך בתמורה, לכאורה, בחוק "ישראל היום"? אולי הוא רוצה למנוע מצב שבו יתחילו לשאול גם אותו שאלות קשות? 

האם נפתלי בנט ואיילת שקד לא קיבלו "פינוקים" ב"ידיעות", כאשר תמכו בחוק המדובר? ומה עם איתן כבל, יוזם החוק? ברגע שעומד על הפרק חוק העוסק בשוק התקשורת, ומי שצריכים להצביע נגדו או בעדו הם פוליטיקאים התלויים בתקשורת, אי אפשר להימנע מטובות הנאה מרומזות, או מכאלה שנאמרו במפורש, לאורך ולרוחב המערכת הפוליטית והתקשורתית. 

ההיבט הפלילי האמיתי 

ואם יש מי שמתעקש בכל זאת למצוא היבט פלילי בפרשה, אני מציעה שיבדוק בשורות המשטרה. הדלפת חומרי החקירה זו עבירה פלילית, היא אומנם כבר לא נאכפת, אבל היא עדיין עבירה שמשבשת הליכי חקירה. הדלפות הן תמיד מגמתיות. בעל אינטרס ידליף מה שנוח לו, ולנחקר אסור כמובן להתגונן. 

זה מה שאמר שופט בית המשפט העליון  אליקים רובינשטיין, בעניין ההדלפות מחקירתו של אביגדור ליברמן: "תופעת ההדלפות מחדרי החקירות, בעיקר בחקירות רגישות ומתוקשרות, היא רעה חולה. בכך יש לפגוע לא רק בזכות החשוד להליך הוגן, אלא גם באינטרס הציבורי בניהול חקירה תקינה שתניב תוצאות, וכן באמון הציבור ברשויות האכיפה והתביעה, שהחקירה היא אובייקטיבית ונטולת משוא פנים וכי ההליך נקי וחותר לחקר האמת. המחיר של התנהלות כגון דא הוא כבד, והניזוק העיקרי הוא הציבור כולו. 

"על רשויות החקירה והתביעה לעשות מאמץ שהדלפות מסוג זה לא יישנו, תוך שיהא נהיר למדליפים כי לא תהא פנייה לסדר היום כאילו לא אירע דבר, וכי המדליף עלול לשלם מחיר אישי... זכות הציבור לדעת אינה זכות הציבור לפרטים מוכמנים מחקירה עוד בטרם הבשילה, וודאי שאין בה ליתן לגיטימציה לרשויות למסור מידע לתקשורת".  

בפרשה ההיא טענו בפרקליטות ובמשטרה שקשה להגיע למדליף, מפני שעבר זמן מאז ההדלפה, ומפני שרבים מאנשי הפרקליטות והמשטרה נחשפו לחומרים. אם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט רוצה לקיים את פסיקתו של שופט העליון בעניין, כדאי שיורה על חקירה כנגד המדליפים לפני שיגידו במשטרה, כמו במשפטו של ליברמן, "עבר זמנו בטל קורבנו".