נגד ארבע נשים דיברה תורה: זאת שלא אמרו לה תודה על הבישולים, זאת שתכף תתחיל דיאטה, זאת שלא רצתה לארח וזאת שטרם התחתנה. הנה ארבעת המונולוגים קורעי הלב שלהן:

1.
אז כן, הבאתי שתי עוגות לליל הסדר. למישהו היה אכפת? מישהו ציין את זה כששוש הגישה אותן? וכן, אפיתי אותן בעצמי. אבל שטויות, על זה להיות קטנונית עכשיו? אז כן, בגלל זה הייתי מכונסת כל החג. כי מה לעשות שריקי הביאה את הממולאים שלה וכולם עפו עליה, כאילו, אפשר לחשוב מה יש בממולאים האלה, אלוהים יודע, לקחה פלפל, שמה אורז. ועוד בסמטי. ביג דיל. אז בגלל זה לא להגיד לי מילה טובה? שום מילה על העוגת שוקולד ועל הבחושה עם המרציפן? אז כן, זה מעצבן. שנה הבאה - קרקר אני לא מביאה.

רק המראה הזה לא עוזב לי את הראש, ששוש מוציאה את העוגות שלי זו אחר זו לשולחן, ומילה לא אומרת, מילה! תגידי משהו, יא זבל. מה כואב לך? מה הבעיה להוציא מהפה המטונף שלך משפט כמו “הנה העוגת שוקולד והבחושה מרציפן שצילה אפתה"? הא? אבל היא שתקה כמו נמייה. וזה לא רק היא. איפה אברם שיגיד משהו, איפה תיקי. פתאום כולם שתקו. אז כן, אפיתי וטרחתי וזה מרגיז. אוי, כמה שזה מרגיז! אבל שטויות, יאללה, עבר. לא חושבת על זה יותר. לא על השוקולד, לא על הבחושה ולא על שוש יימח שמה.



2.
אני אכלתי קצת יותר מדי. זה נכון. אבל נשבעתי לאלוהים ולאולגה רז שמיד אחרי החג אני מקזזת. ומה לעשות שצילה אפתה שתי עוגות לחג, אז לא לטעום? וזה לא שאני מלכלכת, אבל היא, אם לא תטעם מהעוגות שלה היא תזכור לך את זה כל החיים. וזה לא היה טעים כמו שזה נראה. כל אחת יודעת להוסיף מרציפן לכל עוגה שנפלה לה.

ולא שאני מזלזלת חלילה, אבל כן, טעמתי רק כי לא היה לי נעים. אז לקחתי פרוסה מזאת ופרוסה מזאת. וראיתי שאברם מסתכל, אז חתכתי לו גם מהשוקולד וגם מהמרציפן. אבל הוא, לא אכפת לו. בטח כל פרוסה זה 300 קלוריות, וצילה שתהיה בריאה לא תעשה דל סוכר. ולא שאני חושדת בה שהיא עושה דווקא, אבל היא יודעת טוב מאוד שהורדתי רק בחודש האחרון שני קילו, אז בכוונה היא תביא בחושה עם מרציפן, שהיא יודעת שזו החולשה שלי. אבל ככה היא הייתה תמיד. חושבת רק על עצמה.

3.
כועסת? אני נראית לך כועסת? למה, אמרתי משהו כשבעלי הזמין את הרוזנבוימים למחר על האש? ממש לא. הוא רק לא יודע מי עובד אחר כך לסדר את הכלים. אבל שטויות - עוד קערה, פחות קערה, עוד 5,000 צלחות - זה לא מה שישבור אותי. ואגב, למרות הכל אני מאוד אוהבת את עדנה. תאמין לי, כבר שכחתי מה היא הביאה לנו בחג. אה, זאת הייתה המפת תחרה הזאת... טוב מה לעשות שיש אותה בכל בית. ככה זה, לא כולם חושבים רגע לפני שהם מביאים משהו.

אז הלכתי להחליף, ומה אני רואה? היא קנתה אותה במבצע, והיא לא עלתה לה יותר מ–30 שקל, וגם זה בטח מהתלושים של בעלה מהתעשייה האווירית - ואז יש להם חוצפה לבוא לעל האש ולא להביא כלום, כאילו שמתנה של מפה אחת מספיקה לשתי הזמנות, גם כן מפה של התחת. אבל באמת, על זה לעשות עניין? ממש לא. מילה רעה לא תשמע ממני. שיבואו, שיעשו על האש, בכיף. אני אשטוף כלים, אני אסדר, אני אנקה, ועכשיו יש לי עוד מפת תחרה אחת לכבס.

4.
אני בת 38 ורווקה, אבל השנה, במקום לראות את הפרצופים שלהם, אני בניו יורק. וכל חמש דקות אני מעלה סטורי. איך שהסטורי בוואטסאפ נמחק, אני מעלה לאינסטגרם. איך שהוא נעלם, אני מעלה בפייסבוק. וזה לא שאני בודקת כל רגע מי ראה שאני נהנית פה, אבל תאמין לי, הם מסתכלים. מסתכלים ואוכלים את הלב. הם בבית עם המשפחה, ואני פה. בניו יורק. מעלה סטורי לוואטסאפ. ואז לאינסטגרם. ושנייה, עכשיו לפייסבוק. יאא איך אני נהנית. רואים?