לפני שנים שלח מנהל בית הספר התיכון את כל כיתתו של בני "לעשות שבת" עם תלמידים חרדים בצפת. הבן ביקש שלא להצטרף למסע, וגיבינו את החלטתו. כשחזר ללימודים ביום א', גער בו המנהל חובש הכיפה על עריקתו וסירב שייכנס לכיתה לפני שיביא את ההורים. אחרי ששפכתי את זעמי על המנהל, שניסה לכפות "הִתנסוּת" על תלמידיו, ובני חזר לכיתתו, כתבתי על המקרה בעיתון וזכיתי לתגובות, ובהן טלפון ממישהו מארגון "גשר", לקֶשֶׁר בין חילונים לדתיים. "מה הרע בכך שבנך וחבריו יחצו את הגשר לביקור אצלנו, יכירו צעירים בעלי אמונה, ישתתפו בקבלת השבת שלהם ויעשו שבת בצוותא?" שאל האיש. "אין רע בכך, אם המסע יהיה דו־סטרי", השבתי. "שגם תלמידים דתיים יעברו את הגשר אלינו, יעשו את השבת בצוותא עם ילדינו ויראו שגם חילונות מבחירה היא אמונה - בעצמאות, בחופש הבחירה, הדעה והדיבור".

אחרי שנים, ממשיך פרשננו לענייני חסידים ומתחסדים, אני נדרש שוב לסוגיה הישנה של כפיית האמונה. ומה לעשות, שכמו דברי גרבוז על קומצי המשתטחים על קברי צדיקים ומנשקי הקמעות שקובעים את חיינו, דברים שעוּותוּ על ידי אלה שהתנפלו עליו באיומים ובחרמות, כך גם מאמרו של יוסי קליין ב"הארץ", שהקפיץ את כל הצבועים, השרלטנים, המטיפים והחנפים שבעילית השלטונית ובמלחכיה. ההשוואה שקליין ערך בין סכנת ההשתלטות של הלאוּמוֹ־דת על חיינו כאן ובין סכנת חיזבאללה וילדות המספריים הפלסטיניות, הבעירה את חמתם, מה עוד שהדתיים־לאומיים, לדעת קליין, גוברים במְסֻכָּנוּתם.

אני מסכים וסבור שבלי ה"פרובוקציה" שנוספה לדברי האמת המפוכחים בייאושם שכתב קליין, הייתה אזהרתו נידפת באוויר כעשן קל. אני, ככותבים אחרים, מתריע כבר שנים מהסכנה שמנהיגי המיעוט הדתי־לאומי ישתלטו לחלוטין על עמדות הכוח במדינה, על המשפט, הצבא, החינוך, התרבות והדמוקרטיה. בעצם, הדתי־לאומי שהוקם מעפרו כבר שם. ראו את הבנט והשקד שמנהלים אותנו להלכה (תרתי משמע) - וראו את אלה שקמו להגנתם של הדתיים־לאומיים והאביונים: לא רק אקוניס וחגי סגל, אלא לפיד ובּוּז'ילֶה וכל הצבועים, המתחסדים, מטיפי המוסר ומחפשי הלייקים בציבור האדיש; אלה שתקפו במילים הכי בוטות את הלוחמים האמיצים של "שוברים שתיקה", שאמונתם במצפון, בהומניות ובחוק חשובה בעיני לפחות כאמונת הדתי־לאומי במקימו מעפר ובהבטחה האלוהית לאבותינו אברהם ונפתלי.



הלו, מה אתם קופצים? זה לא שלטון החושך של מפא"י שמשתלח בקומץ הפוליטי לאומני. זה ניסיון זועק של שארית האכפתיים, קומץ החלשים והנרדפים, להזהיר אתכם. בינתיים, הם עדיין חופשיים לומר את דעתם. ומה לא נכון בהצגת העובדות, עם או בלי הכללות? האם ראשי הציבור הדתי־לאומי אכן לא מפעילים אופנסיבה אסטרטגית וטקטית, פוליטית־כוחנית, כדי להשתלט על כל עמדות הכוח וההשפעה במדינה ולהפוך אותנו, בסופו של דבר, למדינה יהודית הלכתית אחת, שבה יהיו או יימוגו האזרחים הערבים והפלסטינים (איך זה יקרה? באפרטהייד קשה? בטרנספר נוסח גנדי? בלַנצח תאכל חרב? הדתי־לאומי לא טורח להשיב, אלא בחיוך ממזרי ובקריצה)?

האם הסיכון הזה לחירותה של מדינת ישראל, לאחדותה ולשלטון הדמוקרטי שלה קטן מהסיכונים החיצוניים? האם אתם, הביבי, הכחלון, הלפיד והבוז'י, לא מרפדים להם את הדרך אל הבוהו הזה, בפחדנותכם ובחנפנותכם? האם אינכם חוששים, אם לא לעתיד מדינתכם, אזי לדרך שבה ההיסטוריה תשפוט אתכם, ב"ה?