בתוכניות הבוקר אתמול צחקו על כך שבסיבוב השני במפלגת העבודה - ייבחר המודח הבא. עצוב, אבל כשבוחנים את מה שקרה בפועל קשה שלא להסכים: בעבודה בוחרים בימים אלה את היו״ר ה־11 מאז רצח רבין, בממוצע אחת לשנתיים מעיפים שם מישהו על טיל תוך קריאות בוז, ואז מביאים מישהו אחר במקומו, והוא נכשל.

אבל כרגיל, אנחנו נוטים להתעסק בפרטים הטפלים, לא במהות. צהלות השמחה על כך ששני המועמדים שיעפילו לסיבוב השני הם מזרחים, למשל, מגוחכות. סליחה, אבל למי אכפת אם הם מרוקאים, צ׳רקסים או רוסים? אכפת שבראש מפלגה יעמוד אדם עם משנה סדורה, שיציע אלטרנטיבה שיש בה טיפה יותר עומק מאשר "חייבים להחליף את ביבי". מה שאכפת, במילים אחרות, זה אם הם יצליחו להנהיג.

בשנים האחרונות נגררו מנהיגי המפלגה המתחלפים שוב ושוב להצגת אלטרנטיבה לליכוד במקום להצגת דרך. הליכוד בונה בשטחים? האלטרנטיבה שלהם היא להקפיא. הליכוד מקדם את חוק הלאום? האלטרנטיבה שלהם היא לצעוק שזה גזעני. אבל דרך לא יכולה להיגזר רק מלומר את ההפך. כך עושה מפלגה שרוצה לשבת באופוזיציה ורק לבקר את השלטון. זה נכון שלליכוד אין מצע, אבל בטקטיקה האופוזיציונית במהותה - יוצא שגם למפלגת העבודה אין מצע. בעד מה הם? והאם יש ביניהם הסכמה?



יצחק הרצוג בדרכו למטה מפלגת העבודה עם פרסום התוצאות. צילום: אבשלום ששוני

מחפשים מילות קוד במקום דרך

נדמה שמה שמניע את מרבית חברי המפלגה זה התנגדות אוטומטית שתקצור כותרות הרואיות על פי מילת הקוד הטרנדית לאותה תקופה - כיבוש, הדתה, גזענות, חופש הביטוי וקץ הדמוקרטיה. זה אולי טוב לרייטינג, אבל המחיר הוא שלעבודה אין דרך מסודרת, יציבה, מגובשת, שמתכתבת עם ערכי המפלגה ההיסטוריים (מעבר לגאווה שהיא המפלגה היחידה שפעם עמדה בראשה אישה כראשת ממשלה).

הבעיה של מפלגת העבודה היא לא בזהות היו"ר, כמו בזהות המפלגה. עצם ריבוי המועמדים והתפלגות תוצאות האמת, כולל הצורך בסיבוב שני בהיעדר מוביל אחד ברור, מעיד על פיצול דעות גדול במפלגה, וזהו שורש הבעיה.

איך מתמודדים עם הבעיה? סתם לומר שמפלגת העבודה איבדה את דרכה - זה לחזור על קלישאה. אין טעם לחזור עליה אם שום דבר לא משתנה. דרך אינה קשורה רק במה שאומר היו"ר, היא צריכה להיות אחידה לאורך כל שדרת המפלגה. אבל מפלגת העבודה קרועה לפלגים, ולגבי חלקם - קשה להבין למה הם נמצאים בה.

תקשורת אוהדת לא מביאה תוצאות בקלפי

מרבית חברי הכנסת בעבודה כל כך כמהים לטפיחות שכם תקשורתיות, שהם שוכחים שמה שמשתקף מהתקשורת יכול לתעתע. בשנים האחרונות, מי שקיבל רוח גבית מהתקשורת לא זכה בבחירות, ומה שקרה להרצוג ולבני היה אמור להוכיח שהמשוואה של למצוא חן בעיני התקשורת ולנצח - אינה קיימת יותר. לעומת זאת, מי שזוכה לביקורת שלילית מהעיתונות ולהשמצות - מצליח להתקדם יפה בקלפי, על זה יעידו גם בנט, גם נתניהו וגם לפיד. 

כך שתפקיד היו"ר הבא הוא להבין שתקשורת אוהדת לא מבטיחה תוצאה בקלפי, ולכן עדיף לוודא שהעבודה חוזרת לשורשים האידיאולוגיים שלה, שקרובים יותר למרכז מאשר לשמאל. תפקיד שאר המפלגה, וזה החלק הקשה יותר, הוא להתיישר סביב קווי היסוד במקום לברוח לרטוריקה אוטומטית של הגנה על זכויות מחבלים או תמיכה בארגונים רדיקליים. זו לא המהות, ואם זה מה שמגדיר אותם, עדיף שינקטו יושר אינטלקטואלי ויעברו למרצ. כל עוד הקולות היוצאים מהמפלגה מפוזרים מדי, יהיה קשה ליו"ר להנהיג אותה כמפלגה מגובשת ולהצליח לשרוד בה, גם אם יהיה מרוקאי.

אגב, כדי להתיישר סביב קווי היסוד האידיאולוגיים לא צריך להרחיק עד גולדה. אפשר להיזכר בעמדות האמיתיות של רבין, שמעולם לא נחשב למנהיג השמאל. זה עדיף על המחנאות והסכינאות הישנות, שנראה שהן הערכים ההיסטוריים היחידים ששרדו בה.