הקמפיין MeToo# התחיל רק ברבעון האחרון של 2017 עם פרשת הארווי ויינשטיין, אבל העוצמה שלו פרצה גבולות ואין ספק שהותירה חותם. מעבר לשיח התקשורתי, לא מעט גברים ישראלים ספגו שטיפה ציבורית והשעיה מתפקידם. בארצות הברית, המספרים מדברים בעד עצמם: יותר מ־60 גברים בעמדות כוח נפרדו מתפקידם בגלל טענות על הטרדות מיניות, חלקן התרחשו לפני שנים רבות. 
 

MeToo#, כשמו כן הוא - גם אני וגם אני וגם אני – הוא סחף שמבטא את הכוח בחבירה יחד לשיתוף פעולה. אבל לכוח של קבוצה דוהרת יש שני צדדים - הוא יכול לגרום לשינוי משמעותי, אבל גם להיות עיוור ולרמוס מבלי משים. אז אחרי יריית פתיחה מנצחת, השאלה היא לאן זה ילך מכאן, ומה יישאר כשהאבק קצת ישקע.
 

יש לא מעט שאלות על מידתיות, שבלהט הקמפיין נותרו ללא תשובה. למשל האם שכחנו מאחור את קורבנות התקיפה המינית האלימה לטובת הפניית הזרקור לכל אישה שגבר התחיל איתה בצורה שלא הייתה לה נעימה? לא רק בקרב גברים יש תחושה של בלבול. הרי לגיטימי לשאול אם דינה של דרישה בוטה לסקס כתנאי להתקדמות בעבודה, כדין יד שהונחה באגביות קרוב מדי לאחוריה של מישהי בלי שהיא רצתה.
 



ברור שהשאיפה היא למגר התנהגות בהמית של גברים כלפי נשים, אבל האם גבר שלא היה מודע להתנהלותו, ובעקבות עדויות הבין והתנצל - בכל זאת ינודה לעולם ולא יזכה למחילה? איפה עובר הקו בין חוסר רגישות לעבירה, ומהו ה"עונש" הנכון, בהתחשב בכך שאפילו שר שהורשע בעבירות שוחד ישב בכלא ואז חזר לכהן כשר בממשלה?

קמפיין מי טו. צילום: רויטרס
 

באווירה הציבורית הקיימת, קשה להפריד בין מקרים, וקשה להבין מהם הכללים החדשים. הרי כולנו יודעים שיש הבדלים בתרבות הארגונית בין תעשיות או בין חברות שונות. במקומות עבודה עם אווירה מאוד ליברלית, מתעוררת לעתים שיחה על מין. לא לכולם זה מתאים. חלק לוקחים את זה בהומור, וחלק חשים לא נעים, ולא מדובר בהכרח רק בנשים. אז האם זה מותר או אסור? איך קובעים? רצוי גם לזכור שנשים הן לא בלוק אחד - יש כאלה שירגישו מאוימות מאותה התנהגות שאצל נשים אחרות תגרור גלגול עיניים וחזרה לסדר היום. 
 

סקר שנערך בבריטניה מצא שיותר ממחצית מהנשים חוו הטרדה מינית במקום העבודה. הטרדה הוגדרה כבדיחות בעלות אופי מיני, נגיעות לא רצויות, הפצה של חומר פורנוגרפי והערות לא נאותות. אבל האם כולנו מגדירים באותה צורה "הערה לא נאותה"? במקביל לענישת היתר, ישנם גם גברים שכמה נשים העידו נגד התנהגותם, ומשום מה עדיין לא שילמו את המחיר. למשל המועמד הרפובליקני של אלבמה לסנאט, רוי מור, שאומנם לא נבחר בסוף, אבל התקרב לניצחון למרות כל הטענות נגדו. והבולט מבין אלה שהעדויות לא השפיעו על בחירתם הוא כמובן נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אז איך הוא הצליח להתחמק מזה? ומה זה אומר לגבי בהירות הכללים? 
 

אין ספק שהקמפיין הצליח, אבל המסקנות עדיין לא לגמרי ברורות. השאלה העיקרית היא לאן לוקחים את זה מכאן; למקום כוחני ומכליל וגורף, שלפעמים פוסח ולפעמים צולב? או למקום מתוחכם ומורכב יותר, שכלליו מידתיים וברורים? עם פתיחת 2018 - זה האתגר האמיתי.