1



באחד מימי השבוע, כשראש ממשלתנו היקר הקיסר בנימין נתניהו הראשון ישב בראש ישיבת הממשלה והתבכיין נגד התקשורת השמאלנית־בוגדנית המתעסקת בפתיתים של הקיסרית שרה, הבחנתי בכך שהשיער שלו כמו יצא ממצבעה לפני כמה דקות. סגול עז, זוהר, מסורק בקפידה ומכסה את הקרחת, כאילו זו בושה להיות קירח.
 

כשהייתי ילד, אהדתי את קבוצת הכדורגל הכח־מכבי רמת גן. מה שאפיין את הקבוצה בין השאר היה החולצות הסגולות, שכאשר הגיעו חדשות נראו ממש כשערו של ראש ממשלתנו האהוב. בשנותיה האחרונות, לפני שנפרדה מאיתנו, הקיסרית שרה שטרן (הסופר דודו בוסי הדביק לה את התואר "הקיסרית") נהגה לצבוע את שערה בסגול מזעזע, וזה היה מוציא אותה מדעתה שאנשים העירו לה שזה צבע שמתאים לפאנקיסטיות בנות 17 ולא לאישה בשנות ה־80 לחייה, שמנהלת מוסד מכובד כ"קפה תמר". עבדכם הנאמן חטף מהקיסרית שטרן מטח רוגלך לא טריים כשפיזם לה פעם: "אני אצבע לך את הקבר בסגול", על משקל השיר "אני אצבע את השלכת בירוק". 
 



ביום שלישי בבוקר פגשתי את עורך הדין שלי ב"קפה תמר". הקפה שינה צורה לחלוטין. רוב הקהל השתנה, וממוצע הגילים ירד מ־70 ל־25. על הדלפק לא נראו רוגלך ובורקס קטנים. עוגות הפרג שאיתן הייתה שרה משתעשעת באצבעותיה נעלמו. הקופה המיתולוגית, שאת המנגינה שלה כל כך אהבה הקיסרית, נמכרה כנראה לאלטע־זאכען, וכל התמונות של הלקוחות, שרובם עברו אל בורות קבורה, הוסרו מהקירות. המקום השתנה. עצוב. 
 

פה ושם אני מבחין בכמה לקוחות מיתולוגיים השומרים אמונים למקום: עליזה וולך, הכתבת המדינית של עיתון "דבר" זצ"ל; ערן סבאג, המגיש תוכניות תרבות בגללי צה"ל מגיע עם אכרם מהחומוסייה השכנה; וגברת רכטר, זוגתו של התפאורן זאביק רכטר, צווחת משמחה כשאני זוכר את שמה ומי היה בעלה.
 

ממול על המדרכה צועד בגאון הרב יורם לוקוב ממשפחתו של השר והמנהיג ישראל גלילי, איש אחדות העבודה. לוקוב צייר ופלייבוי משנות ה־60, שהיה מכונה "יורם היפה", נשאר יפה כמו פעם רק התווסף לו זקן לבן ארוך ומרשים. אני מניף יד לשלום ומאושר כשהוא מחזיר לי נפנוף קטן. אחיו דידי לוקוב היה מיושבי הקפה הקבועים ונפטר לפני כמה שנים. 

בנימין נתניהו. צילום: פלאש 90
 

הסופר והמשורר אלי "חתולי" שרייבר מגיע לקפה. אדם צנוע, נחבא אל הכלים. הוא מגיש לי ספר חדש שלו עם איורים של דן קרמן. שם הספר (הוצאת מסדה) "נר נשמה ופזמונים אחרים". היה שווה לבוא לקפה. יש משהו מרגש בנוסטלגיה. הייתי מוכן לוותר על שנתיים מחיי - ולא נשאר לי הרבה - אם הקיסרית שרה שטרן הייתה מופיעה באותם רגעים במעלה רחוב שינקין, נכנסת לקפה וצועקת "מי הדרעקעס שהורידו את התמונות מהקירות, יופטפויומאט?".
 

במונית בחזרה לביתי אני מציץ בספר. השיר השני, "עצים", גורם לי לחיוך גדול. אני לא מבין גדול בשירה, אבל הוא עושה לי טוב. 

ברחוב טשרניחובסקי עשרים ושלוש

מול פתח של בית עומד עץ.

אנשים וכלבים משתינים לרגליו

דועך העץ, דועכים שורשיו

משתן עברי, עצבני, חמצמץ

והעץ - גורלו כבר נחרץ

בוילהלם שטראסה עשרים ושלוש

מול פתח של בית עומד עץ.

אנשים וכלבים משתינים לרגליו

צוחק העץ, צוחקים שורשיו

משתן רגוע, קר מזג, אוסטרי

והעץ משגשג ריחני.

בשני רחובות שבשתי ארצות

מול פתח של בית עומד עץ.

אנשים וכלבים משתינים לרגליו

וילהלם זקוף, טשרניחובסקי נרקב

שני עצים שתולים על פלגי שתן

מושקים באותה המידה

אחד וילהלם אחד טשרניחובסקי

אחד מלבלב, האחר בגסיסה

שתן פה, שתן שם

שתן שם, שתן פה

הבדל של עולם ומלואו

אני מחייך לעצמי, מבסוט מהשיר, כשפתאום חבטה אדירה מטלטלת אותי ואת המונית. "הלך עלי", אני אומר לעצמי. ממש בעצם הימים האלו אני סובל מדלקת בגב, מה שגורם לי כאבי תופת, ועכשיו הבומבה הזאת שמזעזעת אותי. הנהג הקשיש נראה אומלל, בקושי הוא יוצא מהמונית והולך לבדוק מה הנזק. אנחנו מול בית המשפט ברחוב ויצמן. אף בן זונה לא ניגש לראות אם צריך עזרה, אם מישהו נפגע. 
 

אני בקושי יוצא מהמונית ורואה שהנהגת שדפקה אותנו, צעירונת מבוהלת, עומדת ליד דלת המכונית אובדת עצות. נהג המונית מבקש את הטלפון שלי, למקרה שיהיה צורך שאעיד. "למה זה קרה לי", הוא ממלמל בזמן שהוא בוחן את השקע בפח שבאחורי המכונית. יש לי סחרחורת. אני צועד על פני ויצמן, עובר את איכילוב ושואל את עצמי אם להיכנס למיון או להמשיך. מחליט להמשיך. בוויצמן 22 אני נעצר בגלידרייה ומזמין מיץ תפוזים טבעי. כלב קטן פחוס אף שמדי פעם אני רואה אותו משתין על דוכן הפיס עומד ומשתין. אני עומד ברחוב, שותה מיץ וצוחק כי אני נזכר בשיר של "חתולי".


פיס. צילום: נתן זהבי

 

2



הכלב הזה שמשתין על דוכן הפיס הוא לא היחיד. המון כלבים משתינים על דוכן ההימורים הזה, שבו קברתי לא מעט כסף בשנים האחרונות, בתקווה לזכות ב־10... 20... 40... מיליון שקל ולקנות אי יווני קטן, להעסיק פיליפינית שתוכל לסבול אותי ולעבור לגדל עצי זית, כמה כבשים, כלבים, תרנגולים, שני חתולים ולטפח גן ירק ועשבי תיבול. בינתיים החלומות לא מתגשמים, ובכסף שהשקעתי בפאקינג הימורים האלו הייתי יכול לקנות שתי דירות לפחות ברחוב ויצמן.
 

יום אחד, כששתיתי אספרסו בגלידרייה והכלב עמד והשתין על תחתית הדוכן (השורשים על פי שירו של "חתולי"), עמד ליד הדוכן אדם בחלוק של איכילוב, מחובר לצנרת כלשהי ועל פניו מסיכה, כנראה כדי שלא ינשום אוויר מזוהם. כשראה את הכלב המשתין הביט כלפי מעלה, מלמל ברכה כלשהי, רכש חבילת גירוד והתחיל לגרד כרטיסי מזל בהתקף אמוק. כאב לי הלב לראות עוד מכור שמגרד בהיסטריה. "תירגע", אמרתי לו בקטנה. "מה אתה מגרד בהיסטריה, הכרטיסים לא יברחו". 
 

התשובה שלו היממה אותי: "תדע לך שאם אתה רואה כלב משתין על תחנת הימורים או ציפור מחרבנת לך על הראש כשאתה בתחנת הימורים, זה מביא מזל וברכה". ניסיתי להיות נחמד ולהסביר לו ששלחתי אלף פעם לוטו, פיס, צ'אנס ממש בזמן שהכלב השתין ולא זכיתי בכלום. החולה מאיכילוב עם המסיכה על הפנים הביט עלי בכעס, "אדוני תתעסק בעניינים שלך ואל תדחף את האף שלך בעניינים שלי. אני נחשב מומחה במזלות ומנחוסים, ואתה נראה לי בן אדם מנחוס". אמרתי לו שהוא צודק ושאני באמת מנחוס וחזרתי לאספרסו שלי.
 

הבטתי איך האיש מגרד בקצב היסטרי, כל כרטיס 30 שקל. מדי פעם היה מקבל איזה החזר קטן, אבל בגדול הייתי כמעט בטוח שהוא השקיע כבר כמה אלפים. באיזה שלב הגיעה גברת אחת בהיסטריה והחלה לצעוק עליו: "אמרת שאתה הולך לקנות תרופות בסופר־פארם ושוב אתה עומד ומגרד כמו מטומטם... נמאס לי ממך... ממה תשלם על כל החרא הזה שאתה מגרד? תעוף חזרה לבית חולים עכשיו. עכשיו אני אומרת לך". 
 

רציתי להיעלם והצטערתי שהייתי עד לקטע הזה. הגבר נראה מושפל, האישה הייתה בהיסטריה: "בן אדם חולה שחי מביטוח לאומי מבזבז את הכמה לירות שלו על הימורים, בני זונות". בעל הדוכן התכווץ במקומו. "גברת, הוא חייב לי 1,400 שקל". "מה אני אעשה", האישה פרצה בבכי תמרורים. "מה אני אעשה איתו, הלוואי שימות כבר. נמאס לי, נמאס לי".
 

אני מרשה לכם לא להאמין לי. נתתי לבעל הדוכן את כרטיס האשראי שלי, שיכסח לי מהחשבון 1,400 שקל. ואל תשכחו שמפעל הפיס מפתה גם אנשים פשוטים קשי יום, שיש להם קצת וחולמים לעשות מכה גדולה. וכשכלב משתין על דוכן או ציפור מחרבנת עליכם, זה לא מביא מזל, זה סתם מסריח.