ב"ניו יורק טיימס" הקדישו אתמול כתבה של 1,200 מילה לנערה הפלסטינית עאהד תמימי, תוך שימוש בתיאורים שלא היו מביישים את מרטין לותר קינג. לעיתונאי מותר כמובן לתאר כפי שחפצה נפשו, אבל השאלה היא כמה רחוק הולך כלי תקשורת רציני עם הקו הזה, ועד כמה הקו מביא אותו להשמיט בשיטתיות את כל העובדות שאינן מתיישבות עם הסיפור שלו.


1,200 מילה היו יריעה קצרה מכדי להזכיר את הרקע המשפחתי של תמימי, למשל. בן דודה דקר מתנחל ושרף אותו למוות. בת דודתה הסיעה את המחבל המתאבד למסעדת "סבארו" שבה נרצחו 15 ישראלים, ומהם שבעה ילדים, ומצהירה בעקביות בטלוויזיה הירדנית שהייתה עושה זאת שוב. בת דודה אחרת מתמחה בהפצת סרטונים אנטישמיים, וכך גם אביה של תמימי. האם החינוך שעליו גדלה לא רלוונטי לסיפור למי שהיא היום?


תמימי, נערה נאה, מביטה בגאווה למצלמה אחרי שהתעמתה עם חיילים ישראלים, מוצגת כגיבורה. אבל בואו נודה: במציאות של היום, להתעמת עם חיילים ישראלים זה קל. לצדך עומדות אינספור עמותות שיציידו אותך במצלמות ובסיוע משפטי, אמצעי תקשורת שיתקשרו את הסיפור הצודק שלך לכל העולם, וגם אם תיכנסי למאסר, כפי שקרה לתמימי, תוכלי לנצל את הזמן ללימודים ולא להתמודדות עם עינויים, לדוגמה. להתעמת עם השלטונות הפלסטיניים, לעומת זאת, זה קצת פחות קל.

אף אחד לא יציע סיוע ואף אחד לא ישמע את זעקתך, ולא משנה כמה יענו אותך. גם אם יוציאו אותך להורג ברחוב עם שק שחור על הראש, אף אחד לא ידע מה היה שמך. אבל התעלמות מהסיפורים הללו רק מאפשרת להם להמשיך להתקיים. בעמוד שבו פורסמה הכתבה על תמימי, אגב, פורסם סיפור על ילדה בת 11 במלזיה שנישאה לגבר בן 41. האם הרשות הפלסטינית ועזה נקיות מסיפורים כאלה? אף אחד לא רוצה לדעת.




לסיום הגלוריפיקציה, סופר שאבו מאזן זימן את הגיבורה ללשכתו והחמיא לה. מעניין שארדואן, שהתקשר לשבח אותה על פועלה, לא הופיע בכתבה. הוא מזוהה עם משטרי אופל, לעומת אבו מאזן שמתוחזק כבר שנים כחביב העיתון, ולרוב סולחים לו על כליאת עיתונאים, שחיתות או תשלום למחבלים. הפעם היחידה שאבו מאזן זכה שם לכתף קרה הייתה כשהוא טען שהיהודים עשו תחבולות פיננסיות, ולכן הביאו על עצמם את השואה.


הליטוף המתמיד לכל אלימות פלסטינית, והעלמת פרטים שעלולים לפגוע בווייט־וושינג, לא באמת משפרים את מצבם של הפלסטינים. הם משפרים את מצבם של מנהיגי חמאס, ומשפרים את מצבו של אבו מאזן. אבל בכך הם הרעו את מצבם של קולות פרגמטיים ומתונים יותר כמו דחלאן או פיאד, ושיפרו את סיכוייו של ילד פלסטיני לגדול על שנאה ולסיים את חייו כשהיד.


זה יותר מלגיטימי לצדד בסיום הכיבוש, אבל לא לגיטימי לספר סיפור שאינו נכון. כמה חבל שחסידי הגישה הזו חיים באשליה שאם הם ימשיכו לפמפם את המנטרה, מתישהו ישראל תהיה כה מבודדת שהיא תיאלץ להיפרד מהשטחים. בפועל הגישה הזאת נכשלה. עד היום היא רק עודדה את הפלסטינים לדבוק באלימות, ובכך הגבירה את הצורך של ישראל להתגונן בפני האלימות, כך שהיא רק קיבעה את מעגל הדמים.