ראש הממשלה בנימין נתניהו ידע בדיוק מה הוא עושה כשלחץ להעביר את חוק הלאום ולשחרר את הדמון הלאומני לפני מושב החורף, הוא מושב הבחירות.
אין כמו פריטה גסה על נפשו המעורערת של הישראלי הטיפוסי כדי לחלץ ממנו את עמידת המוצא של מותקף־מתקיף. הסאבטקסט בעקבות ההפגנה שלשום הוא: הערבים והיהודים הבוגדים נוהרים לתל אביב היום כדי לכבוש את המדינה מחר.

זהו המשך ישיר של “הערבים נוהרים” בסיפא של הבחירות הקודמות. האביזר הטכני להפחדה היו דגלי פלסטין. בשביל מי שרואה בבלונים ובסכינים סיבות להמשך המצור והרחבת ההתנחלויות, הדגלים הם פצצה גרעינית, או לפחות הסמל שלה.

אז קודם כל, קצת עובדות: דגלי פלסטין הונפו על ידי חבורה מיליטנטית, כעשרים איש, שלא נענתה לקריאת ועדת המעקב שלא להניף דגלים, כדי שלא להוציא שדים מהיער (שממילא היו יוצאים בתואנה כזו או אחרת).



לגופו של עניין, למפגינים, ערבים ויהודים, הדגלים לא ממש הפריעו. הרי ממילא, כל מי שרוצה שתי מדינות לשני עמים וכל מי שמבין שפלסטין היא כיום מדינה בהתהוות, אמור לקבל בברכה דגל המסמל את הפרקטיקה הפוליטית שלו לפתרון הסכסוך.

הבעיה היא שיש בתוכנו עיוורים שמסרבים לראות שהשמש זורחת ממזרח ולא מישבנם של נתניהו ושל רבני ההתנחלויות. באינתיפאדות הראשונות פעל צה”ל נגד הדגלים בכך שהיה מכריח מקומי שנתפס ליד דגל תלוי להוריד אותו, גם אם הדגל היה תלוי בקצהו של עמוד חשמל - והתוצאות בהתאם. כשהבין צה”ל שמדובר במלחמה אבודה הוא הפסיק עם השטויות האלה, ודגלי פלסטין הם כיום חלק מתפאורת הרחוב בערי ובכפרי הגדה. וכאילו שדגל פלסטין לא הוצב בלשכת נתניהו כאשר אבו מאזן ביקר שם.

הזעקה התורנית קמה עכשיו על רקע כישלון ממשלת הימין הלאומני גם בעזה וגם בסוריה ועל רקע החקירות והקירות שנסגרים על ראש הממשלה מכל עבר. בקיצור: ג’ננה היסטרית לקראת בחירות היא מכשיר יעיל להפצת חומרי תרעלה, כמו סימון בוגדים לקראת מלחמה (ה”לקראת מלחמה” הוא מרכיב חשוב בכל בחירות).

החלק המכעיס הוא שלנתניהו, אורן חזן, מירי רגב ושות’ יש משת”פ יעיל ושמו אבי גבאי (“אני נגד ההפגנה הזו”). במקום לבצע אקט דרמטי שבו יוכיח שהצהרתו על שוויון בנוסח מגילת העצמאות כחוק יסוד היא אמיתית, הוא מבועת מעצם העובדה שיזכירו אותו בנשימה אחת עם ההפגנה, שבסך הכל אמרה בדיוק אותו דבר, רק בערבית - שפת אמו.