אני אשכנזי. אם הדבר לא היה ברור, אז בדיקת דנ"א שביצעתי לא מזמן ובודקת שורשים אלפי שנים אחורה חזרה עם בשורה נחרצת: ״הנך 98% יהודי אשכנזי״. שני האחוזים הנותרים, למקרה שתהיתם, הם בקווקז, מזרח גיאורגיה, על הגבול עם אזרבייג'ן, מה שאולי מסביר את החיבה שלי לעומר אדם ולתנועות הריקוד הקווקזיות שהוא מפליא בהן. אם היו בי יותר אחוזים קווקזיים אולי הייתי חותם על הטור הזה מעתה ואילך כ״ליאור דיינוב״.

עד גיל 12 לא היה לי מושג שאני אשכנזי ומהן ההשלכות של עובדה זו. הגעתי אז בפעם הראשונה למשחק של בני יהודה, קבוצת הכדורגל שהחלטתי לאהוד. נכנסתי לאצטדיון בשכונת התקווה, מצאתי מקום פנוי, והאוהד שלידי, אשר ישב עם שקית מלאה בעלי גת, שאל אותי: ״מה אתה עושה פה?״.
לא הבנתי למה הוא התכוון. ״אתה סמוי של הפועל?״, הוא שאל. ״הפועל? הכי לא. אני בני יהודה״, השבתי. ״אתה לבן מדי בשביל בני יהודה״, הוא אמר ואני הסתכלתי סביב וראיתי שאני באמת הדבר הכי לבן ביציע.

״איך אשכנזי כמוך הגיע לבני יהודה?״, הוא הקשה. הסברתי לו שהחבר הכי טוב שלי אהוד וכל בני משפחתו הם אוהדים שרופים, כולל צעיפים ותמונות מוגדלות של אהוד בן טובים על הקירות בסלון, ושדוד שלו אימן את הקבוצה איזו תקופה. בגלל זה החלטתי גם אני לאהוד את בני יהודה.



״שמע״, אמר לי האיש והכניס עוד עלה גת לפה, ״בני יהודה זה יותר מכדורגל, זה זהות, זה שכונת התקווה, זה שורשים, זה עפרה חזה, זה גת, רוצה
קצת?״. ״בסדר״, אמרתי והאיש הגיש לי עלה. הכנסתי לפה, בשניות הטעם המר השתלט לי על הלוע ומיד ירקתי החוצה את הדבר המשונה הזה. כל האוהדים שישבו לידי התפקעו מצחוק ואני חייכתי במבוכה וצחקתי גם אני, כאילו צחקו איתי ולא עלי.

בני יהודה הפסידה 5-0 במשחק הזה, ובין גול לגול נשמעו צעקות אוהדים מהיציע: ״בני יהודה להתעורר, למען הילדים, למען השכונה״. התאהבתי בקבוצה אף על פי שלא היה לי ברור באיזה ילדים ובאיזו שכונה בדיוק מדובר. הגישה הסופנית הזו, שהפכה כל גול לרשת של בני יהודה להרבה יותר מרק גול, סטטיסטיקה, הייתה מופלאה בעיני וגרמה לי עוד יותר להזדהות עם הקבוצה ולאהוב אותה.

כשחזרתי הביתה למושב שבו גרתי עם הורי המאמצים, שאלתי אותם מה זה בעצם אשכנזי. במקרה שלי הדבר היה קצת יותר מסובך ממה שנדמה לכם. המשפחה המאמצת שבה גדלתי הייתה עיראקית. מגיל צעיר התרגלתי לנסוע מדי שבת לסבא פואד וסבתא מרים, שם אכלתי תבית, קובה סלק, דלעת, במיה, קובה שיפטה, קיצ׳רי, וחצילים מטוגנים. ולשים מעל הכל הרבה עמבה.

המראה של סבא פואד שיושב בסלון ורואה טלוויזיה בערבית ומדבר בערבית עם סבתא מרים היה חלק בלתי נפרד מחיי. כל זה היה בשבילי רגיל, חלק מהעולם שבו גדלתי. הורי המאמצים הסבירו לי שזה לא תמיד ככה ושאני אומנם רגיל לזה, אבל המוצא שלי הוא בכלל מארצות שונות, ארצות אשכנז, ובגלל זה כשאני הולך לסבתי, אמא של אבי אסי, האוכל שם שונה - גפילטעפיש, מרק קניידלך וכבד קצוץ.

״אבל זה לא רק האוכל״, אמר לי אבי המאמץ, ״זה יותר מזה״. הוא הסביר לי שבכל מיני דברים הארץ מחולקת לשני מחנות - מזרחים ואשכנזים, ושיש הרבה משקעים בין השניים.

ככל שגדלתי התברר לי שהמשקעים קיימים בשל אחיזתה הטוטאלית של מפלגת מפא״י בשלטון בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. העניין הוא שבין מייסדיה היה גם שמואל דיין, סבא־רבא שלי, וסבי, משה דיין, גם השתייך למפלגה זו והפך לאחד מסמליה. אין ספק שבמשך שנות שלטונה מפא"י התנהלה על בסיס של העדפת קרובים - שהיו תמיד, מן הסתם, אשכנזים. ואין ספק שמפלגה זו העבירה מסר ברור שהאליטה היא אשכנזית ושהאנשים המוכשרים ביותר לכהן בתפקידים בכירים בפוליטיקה ובמשק הם אשכנזים.

במשך שנים הייתה כאן אפליה, אי אפשר להכחיש את זה. ואני שמח שבעשור האחרון הדבר הפך לעובדה שאין להתווכח עמה ונעשים כאן תהליכים הפוכים בשביל לתקן מעט את המעוות, כולל עצם זה שבמפלגת העבודה והמחנה הציוני - גלגוליה של מפא״י - העמידו לא פעם בראש הרשימה מזרחים (פואד בן אליעזר, עמיר פרץ, אבי גבאי). נשאלת כמובן השאלה איך יכול להיות שדווקא במפלגת הליכוד - שלא מעטים מבוחריה הם ממוצא מזרחי - עוד לא העמידו בראש הרשימה מועמד מזרחי. ההעדפה שם היא תמיד לאשכנזים.

כל זה קשור למאקרו ולהיסטוריה הרחוקה, אבל באשר למיקרו ולעתיד הקרוב, נשאלת השאלה היכן אני רוצה לבלות את ערב ראש השנה? אצל סבתי האשכנזייה או אצל סבא פואד וסבתא מרים? התשובה ברורה וחד־משמעית: אצל פואד ומרים, כמה שיותר קרוב ללוביה ולקובה.