מעולם לא הצבעתי לליכוד, אבל בשבועיים האחרונים הולכת ומתגבשת אצלי ההכרה שזה יקרה כנראה בפעם הראשונה. משהו עמוק בפנים אומר לי שזה המעשה שצריך לעשות כל מי שלא מוכן לאפשר לעיתונות הישראלית לגנוב כאן שלטון באמצעים לא הגונים. שהפתק "מחל", בנקודת הזמן הנוכחית, הוא פתק המחאה הנכון. שהוא התרומה הצנועה שאני, הקטן, יכול להרים לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית בשעה הזאת.

אם אחד המבחנים להיותה של מדינה דמוקרטית הוא עיתונות ראויה לשמה, הרי שבשבועות האחרונים אין בינינו לבין מדינה דמוקרטית ולא כלום. כי מה שנעשה כאן על ידי שורה ארוכה של עיתונאים וכלי תקשורת, שמבועתים מהאפשרות שבנימין נתניהו ינצח שוב בבחירות, הוא פיגוע בדמוקרטיה. בהלה, אין דרך אחרת להגדיר את מה שמתרחש על המסכים, על גלי האתר, בדפי הפייסבוק ובציוצי הטוויטר של כמעט כל השדרה המובילה של העיתונאים בישראל.

עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו "מעריב-אונליין"

נתניהו הפך עבורם לדמון ולסמל הרוע, ואותם 20 ומשהו המנדטים שמתכוונים להצביע לו, להמון נבער. דוברי הליכוד מותקפים בגסות רוח בכלי תקשורת מרכזיים. עיתונאים בכירים מעלימים עין ממה שאין להם עניין לעסוק בו. אין כללים, אין חוקים, כל מה שלמדנו בבית הספר לעיתונאות יחכה ל־18 במרץ. שקט, נלחמים.



לפני כמה ימים זרק הליכוד פצצה שהייתה צריכה לטלטל את מערכת הבחירות. אני מתכוון לחשיפה של V15, אותה חבורה ששמה לה למטרה (לגיטימית לגמרי) להביא להחלפתו של נתניהו. הפעילות של V15 איננה הסיפור הגדול. גם לא התהייה, החשובה כשלעצמה, אם היא עוברת על חוק מימון מפלגות. אפילו לא השאלה מה סיפרו התורמים האמריקאים שלה לרשויות המס אצלם בבית. בואו נעזוב גם את העובדה המטרידה שמדובר בגוף שאיננו ישות משפטית ומשכך אין לאיש יכולת לעקוב אחרי הכספים שהוא מזרים למערכת הבחירות ולדעת מה מקורם.

V15, כך מעידים אנשיו בעצמם, נשען על ארגון "קול אחד". אחד מראשי V15, נמרוד דוויק, סיפר השבוע לקרן נויבך ברשת ב' ש"'קול אחד' מוציא עבורנו חשבוניות. הם הצינור המשפטי־ארגוני שלנו". "קול אחד" מגדירה את עצמה כ"תנועה בינלאומית ועממית המעצימה את קולם של ישראלים ופלסטינים מתונים, להפעלת לחץ על הנהגותיהם לקראת פתרון של שתי מדינות לשני עמים". עם השותפים של הארגון, כך לפי אתר האינטרנט שלו, נמנית גם שגרירות ארה"ב בישראל. את הכסף שלו והמימון לפעולותיו מקבל "קול אחד", בין השאר, גם ממחלקת המדינה האמריקאית.

אם לא היו עכשיו בחירות על הפרק, היינו צריכים לדון בכובד ראש בשאלה מה פתאום הגדולה שבידידותינו מזרימה לכאן כספים כדי לממן פעילות שמטרתה "הפעלת לחץ" על ההנהגה הישראלית ללכת לפתרון שתי המדינות, ומה היה קורה אם זה היה הפוך ואנחנו היינו מממנים מתקציב המדינה שלנו פעילות שכזו בארה׳׳ב.

אבל עכשיו יש בחירות. והסיפור של הבחירות פשוט מאוד. הנה הוא בשורה קצרה: ארגון V15, שמטרתו להחליף את ראש הממשלה, נשען תשתיתית, משפטית וארגונית על ארגון אחר ששגרירות ארה"ב בישראל שותפה לו וג'ון קרי מזרים לו כסף. תקראו לעצמכם את המשפט הזה לאט ובקול ותגידו לי אם זה לא נשמע מטורף. אם הסיפור הזה לא היה חייב להפוך לסיפור הכי גדול של מערכת הבחירות הזאת.

• • •


אתם מבינים מה קורה פה? התקשורת הישראלית קורעת לנתניהו את הצורה על האצבע שהוא מכניס לעין של האמריקאים, על כך שהנאום המתוכנן שלו בקונגרס יהיה מהלך חסר נימוס ועל זה שהנשיא אובמה עלול להיעלב, ומתעקשת לא לראות שממש במקביל, ארגון שאובמה מזרים לו כסף משתף פעולה עם חבורה ששמה לה למטרה להעיף את נתניהו מהשלטון.

זה סיפור שהתקשורת הישראלית הייתה צריכה לטפל בו בענק. דובר מחלקת המדינה היה אמור להידרש לספק הסברים. שגריר ארה"ב היה חייב לשבת באולפנים ולהזיע. כלום מזה כמובן לא קרה, כי הסיפור הזה לא מעניין כאן את העיתונות בגרוש. כי בימים האלה אין כאן עיתונות. העיתונות הישראלית, השכפ"ץ הדמוקרטי שלנו, יצאה לחופשה, תלתה על הדלת שלט "סגור לרגל בחירות", והשאירה אותנו חשופים.

עזבו כבר את זה שהעובדה שלא גילינו בעצמנו את מה שנעשה סביב  V15 היא כישלון שלנו. העניין הוא שגם כשהליכוד כבר שם את הפרשה הזאת על השולחן, כל מה שעשתה התקשורת, במקום לקחת ממנו את המקל ולהמשיך בעצמה, היה לנסות לרצוח את הסיפור. בגלי צה"ל - שאת התקציב שלה צריך לקזז כמות שהוא ממימון הבחירות של בוז'י וציפי - שמעתי אין ספור פעמים, לפני מסיבת העיתונאים של הליכוד ואחריה, שכל סיפור V15 בא לעולם אך ורק כדי להסיט את תשומת הלב מפרשת הבקבוקים של שרה נתניהו. שמדובר בפעולת הסחה ותו לא. הכתב הפוליטי של התחנה כמעט איבד את קולו מרוב פעמים שהוא מחזר את האמירה הזאת.

אלא שבעוד בפרשת הבקבוקים לקחה התקשורת את הסיפור ורצה איתו קדימה, כשהיא דורשת תגובות והסברים ותובעת חקירה פלילית, בסיפור V15 ראינו עיתונות אחרת לגמרי. עיתונות שאין לה רצון לבדוק, עיתונות ששום דבר לא מעניין אותה, עיתונות שכל תפקידה מתמצה בהעברת דיווח יבש. "הליכוד אומר", "הליכוד טוען", "הליכוד מכנס מסיבת עיתונאים". המשימה הגדולה ביותר של הליכודניקים השבוע הייתה לשכנע את העיתונות שיש כאן סיפור. בזה אחר זה התרסקו דוברי המפלגה מול מראיינים שלא די בכך שלא עשו את עבודתם, הם גם דרשו מהליכוד להביא להם תיק הוכחות שלם ומלא, אחרת יפסקו שאין כאן כלום.

הליכוד טען שאחד ממנהלי הקמפיין של אובמה בעבר מסייע ל־V15? בגלי צה״ל מיהרו עם ידיעה ״בלעדית״ להוציא לשון לליכוד ולספר שגם להם יש יועץ לניו מדיה שעבד עם הרפובליקנים. בליכוד טענו שארגון "קול אחד", מתערב כאן? בגלי צה"ל תקפו את יובל שטייניץ על כך שגם הוא הופיע פעם בפני אנשי "קול אחד", כאילו שאם שטייניץ דיבר פעם בפני אנשי הארגון, זה מבטל את הטענה שהארגון פועל עכשיו להפלת נתניהו.

שוב ושוב טחנו לנו בראש את הבקבוקים של שרה ואת השאלה מתי בדיוק היא החזירה לקופת המדינה את אותם 4,000 שקל מחורבנים, והחיבור של מחלקת המדינה עם ארגון שעוסק בהחלפת נתניהו לא עניין כלב מת.

קחו את יואל חסון, איש המחנה הציוני. אחרי שאראל סג״ל חשף בשידור שחסון בכבודו ובעצמו הוא חבר הוועד המנהל של ״קול אחד״, מיהר חסון להכחיש ולטעון ״מעולם לא הייתי חבר הוועד המנהל״. זמן קצר אחר כך - כשבאתר ״רוטר״ גילו שלא רק ששמו, תמונתו ותוארו של חסון כחבר הוועד המנהל התנוססו באתר האינטרנט של ״קול אחד״, אלא שבצירוף מקרים נדיר הם הוסרו ממנו אך לפני ימים ספורים - חסון הסביר שאין לו מושג מי דחף אותו לשם. ברור, הרי למי מאיתנו לא קרה פעם שאיזשהו ארגון הכתיר אותו בטעות כחבר הוועד המנהל שלו? האם זה לא סיפור שמצדיק דיון? האם זה לא מדיף לכל הפחות ריח לא נעים? האם עיתונות הגונה לא הייתה חייבת לאנוס את המחנה הציוני להתמודד ולספק הסברים?



• • •


לכו 15 שנה אחורה ותוכלו להיווכח שמדובר בחזרה מדויקת אל אותה עיתונות רקובה של 1999. גם אז מצאו הליכודניקים בעצמם את סיפורי העמותות של ברק והרצוג. גם אז חוץ מעיתון חדש וקטן, ״מקור ראשון״, העיתונות לא התעניינה בסיפור שלהם. גם אז נאלצו בכירי המפלגה (כולל ציפי לבני) לכנס מסיבת עיתונאים, כדי להוציא את החומרים לאוויר העולם. גם אז בבוקר שלמחרת נגמר העיסוק בפרשה, כי כמעט איש בתקשורת לא חשב שיש עניין לעסוק בה.

כמעט. הייתה אז עיתונאית אחת חריגה ונדירה, שלי יחימוביץ', שסיפור העמותות אולי לא שירת את תפיסתה הפוליטית, אבל היושרה העיתונאית שלה הביאה אותה לעסוק בו ברדיו שוב ושוב. גם השבוע הייתה אחת כזו, קרן נויבך, שאני מוכן להמר שכמו יחימוביץ׳ גם היא לא תצביע לליכוד, אבל בשאלות הקשות ששאלה את איש V15 ובתשובות שדרשה לקבל הצילה מעט מכבודו של המקצוע.

דרוקר של הבחירות

אני לא מזלזל בפרשת הבקבוקים למחזור. כמו בכל פרשה אחרת, גם כאן אני רוצה להיות בטוח שאני יודע הכל. שאין שום פרט שלא הגיע לידיעת הציבור. אבל כששוקלים את העוצמה שבה עוסקת העיתונות בבקבוקים ובשאלה כמה עולה היין במעון ראש הממשלה פר ארוחה, מבינים שמישהו פה השתגע. שמישהו מוכן להזנות את המקצוע שלנו כדי להביא מהפך ובכל מחיר. כי אם על כל דקה של עיסוק בסיפור המעורבות האמריקאית בבחירות שלנו, אנחנו מקבלים שעה של בקבוקים, ברור שמשהו פה לא   ישר. שאם העיתונות שלנו לא תעבור כיוון פרונט דחוף, לא יישאר ממנה כלום.

וכשרואים את כל זה, לא מסובך להבין למה בבדיקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה קיבלה השנה התקשורת את המקום האחרון במדד אמון הציבור, קצת מתחת לרבנות הראשית, עם מספרים שלא היו מאז החלה המדידה. מי ששואל את עצמו איך הגענו למקום הזה, שידליק טלוויזיה. בעצם, מי בכלל שואל את עצמו? למה לשאול? למה שחוסר האמון של הציבור יעניין אותנו בכלל? זה הרי אותו ציבור מטומטם שמצביע ליכוד, לא?. 

כמה מביך לקרוא את דברי אותם פרשנים שמציגים לנו עכשיו את פרשת הבקבוקים כפרשיית השחיתות של המילניום, ולהיזכר שיש מתאם כמעט מלא בין הרשימה שלהם לרשימה של מי שתמכו רק לפני כמה שנים באפשרות שאהוד אולמרט יחזור להנהיג אותנו כראש הממשלה. אולמרט, רק להזכיר, לא היה אז אחרי סיפור של מחזור בקבוקים ב־4,000 שקל. אולמרט היה אחרי הרשעה אחת בפלילים בתיק מרכז ההשקעות, וכתב אישום ענקי של שוחד בפרשת הולילנד (שכולנו זוכרים איך הסתיים) ישב לו על הראש.

שום דבר מזה לא הפריע לכל הלוחמים הנוכחיים בשחיתות של נתניהו להסביר לנו שאין שום בעיה שאולמרט יחזור לנהל כאן את העניינים. עם ההרשעה, עם כתב האישום, עם השוחד. "הוא מנהל טוב", הם נימקו. איזו בושה.

מי שרוצה להבין מה עובר על העיתונות שלנו, שילך לחפש בשפיץ. למעלה. הבעתי כאן לא פעם את הערכתי על העבודה העיתונאית התחקירית של רביב דרוקר. אני רואה מה קורה לו בשבועות האחרונים, עם עליית מפלס הלחץ של ערב בחירות, ולא מאמין. לפני כמה חודשים הוא קידם, במאמר שפרסם, תרחיש דמיוני שבו חוברים יחד זהבה גלאון, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד ומפילים את נתניהו. אחר כך החליט שאם הדרך לפגוע בנפתלי בנט עוברת דרך טענה הזויה שבאירועי כפר כנא - כשבנט היה קצין בן 20 ומשהו ביחידה מובחרת, הוא נשמע לחוץ בקשר - אז גם זו עבודה עיתונאית ראויה. לפני שבועיים הוא קרא להרצוג וללבני להתחיל ללכת על הראש של שרה נתניהו ולהיכנס בביבי אישית. והשבוע? השבוע היה שיא השיאים.

ביום ראשון, כשהליכוד עושה הכנות אחרונות למסיבת העיתונאים שבו הציג את עניין V15, דרוקר החליט לפרסם בבלוג שלו קטעים מתוך מה שהגדיר "הטיוטה הראשונה" של דוח מבקר המדינה בפרשת ביביטורס. פרסום המסמך הזה היה אחד המעשים הכי אנטי־עיתונאיים שאני מכיר. גם דרוקר יודע את זה. רוצים יותר מזה? דרוקר של שגרה, בימים שאין בהם בהילות לזרוק את נתניהו, לא היה מפרסם מסמך שכזה בשום מחיר. לא משום שמדובר בעבירה על החוק, עניין שכשבאים לנקות את העולם כדאי להתחשב גם בו. המסמך הזה לא ראוי לפרסום בעיקר משום שכל עניינה של טיוטת דוח, הוא שהיא מועברת למבוקר כדי שהוא יגיב, יענה למבקר ויסביר את מה שדורש הסבר.

לעתים ההסברים לא משכנעים, והטיוטה הופכת לדוח חלוט. לפעמים המבקר משנה, בעקבות התגובה, כמה סעיפים. לפחות פעם אחת יצא לי אפילו לראות דוח שלם שנגנז  בעקבות תשובות טובות של המבוקר.

 שתיקת הקרנפים

דרוקר ידע שהוא עושה מעשה שלא ייעשה. שהטיוטה שהוא מדבר עליה נכתבה לפני כמה שנים, שמאז הועברו חומרים, שראש הממשלה עשה ניסיונות לשכנע את מבקר המדינה שהוא בסדר, ושייתכן ששאלות שהועלו כלפי נתניהו בתחילת הדרך קיבלו תשובות משביעות רצון. מה עשה דרוקר כדי לבטח את עצמו מפני זה? הוסיף הערה קטנה. זו טיוטה ראשונה, ישנה, הסביר, ולכן ״ייתכן, כמובן, שהטיוטה השתנתה״.

עכשיו תסבירו לי איזה מין עיתונאות זו. ממתי אנחנו מפרסמים מסמך ולצדו הערה קטנה שלפיה ייתכן שהוא כלל איננו נכון עוד, אבל בכל מקרה חשוב לנו שתקראו אותו. אני לא מגן כאן על נתניהו. אין לי מושג איך תיגמר הפרשה. די לי בתחקיר שפרסם דרוקר בזמנו על ״ביביטורס״ כדי להבין שיש פה סיפור בעייתי מאוד. אבל לפרסם ככה מסמך כזה, כשאתה עצמך לא יודע להגיד אם הוא עדיין רלוונטי? לפני שראש הממשלה הגיב עליו? נו, באמת.

ואתם יודעים מה היה הכי מאכזב? שלא היה עיתונאי אחד שזה הפריע לו. אם המסמך פוגע בנתניהו ערב בחירות, זה מספיק כדי שכולם ישתקו. יומיים בדיוק עברו מאז החשיפה של דרוקר ועד שיואב יצחק גילה באתר שלו, שבניגוד לטענה במסמך שפרסם דרוקר, מבקר המדינה כלל איננו חושד בנתניהו שנהנה ממימון כפול לנסיעותיו.

הבעיה הגדולה בפרסום המסמך לא הייתה במסד העובדתי שלו. את זה הרי כבר קיבלנו בתחקיר של דרוקר בעבר. על זה גם אין מחלוקת. נתניהו לא טוען שהוא לא טס, והוא גם לא טוען שמימן את הטיסות שלו ושל רעייתו מכיסו. הבעיה הייתה כשדרוקר בחר לפרסם מתוך אותה ״טיוטה״, לצד העובדות, גם אמירות ערכיות שיפוטיות קשות של המבקר, שלא היה לו מושג אם הן עומדות בעינן, אם לאו. ״משרד מבקר המדינה רואה בחומרה״, ״פגיעה בטוהר המידות״ ועוד.

ובכן, בדקתי. הטיוטה האחרונה נשלחה לנתניהו לתגובה בחודש דצמבר 2012. זו הגרסה הכי מעודכנת של עמדת המבקר. אני יכול לספר כאן שאף אחד מהביטויים הקשים שציטט דרוקר לא מופיע בה. פשוט אף אחד. אם הסיבה לכך מקורה בהצלחה של נתניהו לשכנע את המבקר, הרי שזו בדיוק הסיבה לכך שפרסום טיוטות שכאלה בטרם הגיב עליהן המבוקר, הוא עבירה עיתונאית אתית קשה.

• • •


אחרי הבחירות שעברו, הודה אמנון אברמוביץ׳ שהייתה לו במערכת הבחירות מטרה פוליטית מובהקת. ״התגייסתי לקילופו של בנט, משום שאם הוא היה מקבל 19 מנדטים ולא יאיר לפיד, הפרשנויות היו מרחיקות לכת״, אמר. אברמוביץ׳ לא היה היחיד ש״התגייס״. הוא היה היחיד שהיה הגון כדי להודות בזה. הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק האובייקטיבי. חודש וחצי לפני הבחירות, הכל פוליטי, הכל נגוע, הכל מגויס.