באחד מרגעי השיא של הסרט "ימי האפס" ("ZERO DAYS") אומר ראש ה־CIA לשעבר, מייקל היידן, כי "ישראל רצתה להכניס אותנו למלחמה" (נגד איראן). הסרט, שבכורתו התקיימה השבוע בפסטיבל ברלין (גילוי נאות - שימשתי כיועץ ליוצרים, יחד עם העיתונאי האמריקאי דיוויד סנגר), מתאר את שיתוף הפעולה החשאי בין שתי המדינות לפיתוח סדרת וירוסים קטלניים שחיבלו במחשבים של תוכנית הגרעין האיראנית.
כפי שנחשף השבוע ב"מעריב", אלמלא התנהלות חפוזה של ישראל שעוררה זעם בארה"ב, הווירוסים היו צריכים להמשיך לפגוע בתוכנית, אך במקום זאת הם נחשפו, ואיראן הפיקה לקחים ושיפרה את אבטחת המחשבים שלה. לאחר שנתגלה, מומחים לאבטחת מחשבים כינו את הווירוס "סטוקסנט". סנגר היה זה שחשף כי שם המבצע, שבו השתתפו ה־CIA וה־NSA (הסוכנות לביטחון לאומי) מצד ארה"ב והמוסד ויחידה 8200 של אמ"ן מצד ישראל, היה "משחקים אולימפיים".
במאי הסרט הוא האמריקאי אלכס גיבני, שנחשב לאחד היוצרים החשובים של סרטי תעודה פוליטיים. על סרטיו זכה בשישה פרסי אמי וכן בפרס האוסקר, על סרט שעסק בעינויים שעבר נהג מונית מאפגניסטן בידי חוקרים של ה־CIA, שחשדו בו שהוא טרוריסט של אל־קאעידה ("מונית לצד האפל").

הבמאי אלכס גיבני. "האמריקאים זעמו על כך שישראל שינתה את הקוד". צילום: באדיבות פסטיבל ברלין

"חבר מפיק הציע לי לפני כשלוש שנים ליצור סרט על סטוקסנט", מספר גיבני בראיון ל"מעריב־סופהשבוע", "ידעתי מעט מאוד על כך, אך הנושא עורר את סקרנותי. ככל שהעמקתי לחקור, כך הסיפור סקרן אותי יותר. ראשית, סטוקסנט היה סוג חדש של נשק סייבר. הוא חצה את הסף מעולם הסייבר לעולם האמיתי וגרם לנזק פיזי ממשי. לא רק זאת, אלא שהוא גם היה נשק עצמאי, שברגע שהופעל לא היה צורך בפקודות נוספות ובמעורבות אנושית כדי להחליט היכן ומתי לתקוף. שנית, הדבר עורר סוגיות חשובות על כללי ההתנהלות בסייבר. מהי התקפה? איזה סוג של התקפה על תשתיות קריטיות מהווה פעולת מלחמה? המסקנה המפחידה שאליה הגעתי היא שאין שום כללי התנהלות או כללי משחק בלוחמת סייבר - במיוחד אצל המדינות המתקדמות ביותר בתחום: ארה"ב, ישראל, רוסיה וסין. 
"שלישית, במהלך יצירת הסרט גיליתי לא רק שהסיפור עסק בתוכנית הטכנית שפיתחו ה־CIA ויחידה 8200, אלא גם של־CIA ולמוסד הייתה שליטה במבצע הסטוקסנט, ושהוא נוגע לנושאים כמו חשאיות, דיפלומטיה ויחסי ישראל־ארה"ב".
 

הסוד נחשף

בסרט מובאות בין השאר עדויות של אנשי NSA ו־CIA שפעלו עם עמיתיהם מישראל. סגן הנשיא ביידן מצוטט כמי שמאשים באחד הדיונים כי הישראלים "שינו את הקוד". כתוצאה מכך, בניגוד לתכנון, הווירוס התפשט למחשבים רבים נוספים באיראן, ומשם לרחבי העולם. בשלב מסוים אף פגע במחשבים של חברות אמריקאיות. ההתפשטות הבלתי מתוכננת של הווירוס גרמה לחשיפת המבצע ואפשרה לאיראנים, בעזרת מומחים לאבטחת מידע מבלרוס ורוסיה, להמציא "חיסון" ולהגן טוב יותר על תוכנית הגרעין.
לפי הסרט, התנהלותה של ישראל הובילה לכך שתוכנת הווירוס, שהייתה מהמתקדמות והסודיות ביותר בעולם, דלפה למודיעין הרוסי והאיראני. "בכך, באופן אירוני", נאמר בסרט, "הנוסחה נפלה בידי רוסיה ואיראן - המדינה שנגדה היא פותחה".
מהסרט עולה שאנשי ה־NSA כועסים על שותפיהם במודיעין הישראלי ועל ראש המוסד מאיר דגן, שבמעשיהם גרמו לכישלון המבצע.
"זו לא העמדה הרשמית של ה־NSA. אך כמה מקורות אמריקאים שעמם שוחחנו אכן זעמו על כך שישראל שינתה את הקוד של התוכנה, שפותחה במשותף, ושיגרה אותו. נאמר לנו שההוראה לשנות את הקוד למשהו אגרסיבי יותר ואחר כך לשגר אותו (במובן של להחדיר אותו למחשבים) ניתנה על ידי דגן, שהיה תחת לחץ מנתניהו להראות תוצאות במאמצי הסיכול של תוכנית הגרעין האיראנית. רשמית, לפי תנאי הפיתוח של הנשק, לישראל הייתה הזכות לעשות את מה שעשתה. ואולם לפי המקורות שלנו, ארה"ב ביקשה מישראל שלא לשגר את הגרסה התוקפנית יותר. ישראל בכל זאת החליטה לשגרה. מכיוון ש'משחקים אולימפיים' היה מבצע חשאי בסמכות ה־CIA בארה"ב והמוסד בישראל, ההחלטה לשגר הייתה של דגן. בספרו, סנגר ציטט את סגן הנשיא ג'ו ביידן כאומר: 'בני הזונות שעשו זאת חייבים היו להיות הישראלים. הם הלכו רחוק מדי'". 
מה הייתה הבעיה עם הגרסה הישראלית של הווירוס?
"הבעיה הייתה כפולה. ראשית, היא הייתה מאוד תוקפנית והתפשטה בכל העולם. שנית, בניגוד לגרסאות הקודמות של התוכנה, היא לא 'הסתתרה' במחשבים הנגועים. היא התחילה להשבית אותם ובגלל זה התגלתה. למעשה התוכנה הכילה מעין מרשם או תוכנית להתקפה מחושבת, ובכך מי שחשף אותה ושם ידו עליה יכול היה להעתיקה. כלומר, הסוד של אחד מכלי הנשק המתוחכמים ביותר התגלה ועבר לידי האויב והיריב. כך איבדנו מערכת נשק חשובה ביותר".
האם לדעתך מבצע "משחקים אולימפיים" תרם להשגת הסכם הגרעין עם איראן?
"קשה לי להשיב על כך בוודאות. יש כאלה, כמו סנגר, שסבורים שאף על פי שהמבצע נחשף, הוא גרם לאיראנים להבין את עוצמת הנשק שיכול להיות מופעל נגדם, ובכך תרם לנכונותם להיכנס למו"מ על העסקה. אני סבור אחרת. לדעתי, המבצע הרגיז את האיראנים ודחף אותם להגביר באופן דרמטי את העשרת האורניום ולהגיב במתקפות סייבר נגד ערב הסעודית וארה"ב. עם זאת, אני מאמין כי כלי נשק תוקפניים והרסניים יותר בתחום לוחמת הסייבר שפותחו בארה"ב, ולפחות אחד מהם אנו חושפים בסרט (הכוונה לווירוס קטלני בשם NZ, שמטרתו הייתה לתקוף את כל התשתיות האיראניות במקרה של מלחמה ולחבל בהן - י"מ) אכן קידמו את עסקת הגרעין. אין לי הוכחה, אך אני חושב שממשל אובמה ניגש למו"מ עם איראן מתוך הכרה, ידיעה וביטחון שעומדים לרשותו כלי נשק קטלניים יותר מ'משחקים אולימפיים', שמסוגלים לפגוע פגיעה קשה בכל ניסיון לחדש את תוכנית הגרעין ולשתק את איראן כמדינה, אם תפר את הסכם הגרעין. במילים אחרות, בשעה שנתניהו מאשים את אובמה שהשיג עסקה רעה, מעמדת חולשה, אפשר שאובמה ניהל מו"מ מעמדת כוח, ומתוך הנכונות להפעיל כלי נשק בלוחמת סייבר, שעוצמתם רבה לאין ערוך מ'משחקים אולימפיים'".
המבצע היה כישלון?
"כן ולא. במובן הצר והטקטי זה היה נשק מבריק ומוצלח. הוא עיכב את פיתוח תוכנית הגרעין, והרסנית עוד יותר הייתה העובדה שהוא גרם למדענים האיראנים להטיל ספק ביכולתם. אחד ההיבטים המבריקים של הקוד היה בכך שגם לאחר שנגרם נזק להפעלת הסרכזות, הוא שלח מסר מרגיע למהנדסים שהכל תקין ופועל כשורה. ברמה האסטרטגית, זה היה כישלון. הוא עודד את איראן להמשיך בהעשרת האורניום ולפתח תוכנית משלה ללוחמת סייבר. איראן הקימה קבוצה מרשימה של לוחמי סייבר. יתר על כן, בניגוד לכוונות של מפתחיו, הווירוס התפשט בכל העולם, ואפשר לכל אחד נגישות לקוד התכנות שלו".
לאילו מסקנות חשובות הגעת במהלך העבודה על הסרט? 
"עידן הסייבר כאן והפוטנציאל שלו לא פחות מפחיד מסכנת מלחמה גרעינית. הסרט מדגיש גם את הסכנה של תוצאות לא רצויות במבצעים חשאיים. ההתנהלות החשאית של ממשלת ארה"ב הפכה לאיום על תושבי ארה"ב, שגם בה נפגעו מחשבים, בלי שהמודיעין האמריקאי ידווח לנפגעים. אין לנו מושג איזה כלי נשק מפותחים בשמנו, האזרחים, ואילו תגובות נגד הם עלולים לעורר אצל היריבים שלנו. אפילו בתחום הגרעיני יש לנו הבנה באשר ליכולות של כלי הנשק, וכתוצאה מכך השיח הציבורי הוביל למו"מ על חתימת הסכמים בינלאומיים שנועדו למנוע את השימוש בהם ולצמצם את סכנת המלחמה הגרעינית".

מהו מוסר ההשכל שלך מהפרשה?
"מכיוון שאני אמריקאי, אשיב מזווית הראייה הזו. סטוקסנט הוכיח שללוחמת סייבר יש פוטנציאל הרס מפחיד ביותר. וככזה עלינו לכונן נורמות בינלאומיות שיגדירו את השימוש בכלי הנשק האלה. כיום, אין שום חוקים או כללים וזהו דבר מאוד מאוד מסוכן, במיוחד לארה"ב, שבשל הטכנולוגיה המתקדמת שלנו ותלותנו בה, פגיעה במיוחד למתקפות של לוחמת סייבר. בתחילת הניסויים ב'משחקים אולימפיים' אפשר היה לחשוב שאלו הם מבצעים חשאיים לגיטימיים, הן מבחינת השימוש המודיעיני (התוכנות אספו מידע על התוכנית להעשרת אורניום של איראן) והן באשר ליכולת החבלה המוגבלת שלהם. אך בחלוף הזמן, לאחר שפוצצו כאלף סרכזות - וזו כבר מתקפה על תשתיות קריטיות - הדבר יכול להיחשב כפעולה מלחמתית. כאמריקאי, איני רוצה לתת לאובמה או ל־CIA את הכוח להכריז על מלחמה בחשאי. אם מכריזים על מלחמה, זה צריך להיות בגלוי. יותר מבוש, אובמה החליט שזה חוקי, תחת מעטה סודיות, לשגר מל"טים או נשק סייבר למרות ההשלכות מרחיקות הלכת שלהם. ארה"ב מכוננת נורמות חדשות של התנהגות בינלאומית, והן אינן הנורמות שלי כאזרח במדינה דמוקרטית.
"כאמריקאי אני מאוד מודאג מכך שיחד עם ישראל פיתחנו כלי נשק - אני מכיר בזכותה של ישראל לפתח נשק כזה בכוחות עצמה - באופן שאולי מנוגד לאינטרסים שלנו. יתר על כן, מההיבט הפוליטי, אני חרד מכך שארה"ב כה חוששת ממה שתעשה ישראל, לדוגמה להפציץ את מתקני הגרעין של איראן ולגרור אותנו למלחמה - עד שהחליטה לפתח כלי נשק שעלולים לערער את היציבות בעולם.
"אך למרות כל ביקורתי נגד אובמה, אני גם רוצה לשבח אותו. אני חושב שהחתימה על הסכם הגרעין עם איראן הייתה הדבר הנכון לעשותו. בסופו של דבר, דיפלומטיה היא יותר בת קיימה, יותר יעילה ופחות נתונה לתוצאות בלתי צפויות מאשר פעולות חשאיות".