לאחר הבחירות נמצאת המפלגה הדמוקרטית בצומת דרכים, וכמוה גם היהודים הדמוקרטים. ללא הבית הלבן וכמפלגת המיעוט בשני בתי הקונגרס, הדמוקרטים צריכים להחליט איזו מפלגה הם רוצים להיות בעידן שאחרי ברק אובמה. בגדול, יש להם שתי אופציות. האופציה הראשונה שעומדת בפניהם היא לזוז למרכז ולנסות לבנות מחדש את בסיס התמיכה שלהם בקרב מעמד הפועלים. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ ניצח בבחירות, משום שידע לרתום את המצביעים הללו לכרכרה שלו.
כדי לשכנע את אותם מצביעים לחזור למפלגה, הדמוקרטים יצטרכו לשחרר את הרסן של התקינות הפוליטית ולעזוב את העמדות הרדיקליות שלהם בכל הקשור לגזענות, לאיכות הסביבה ולגבולות פתוחים עם מקסיקו. מדובר בעמדה המתונה שהנשיא לשעבר ביל קלינטון ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את אשתו לאמץ במסע הבחירות שלה.
האופציה השנייה היא ללכת עוד יותר שמאלה, במסלול שהנשיא היוצא סלל למפלגה בשמונה השנים האחרונות. זאת החלופה שהסנאטור הסוציאליסט ברני סנדרס ואוהדיו מעדיפים. החלופה הזאת ממומשת בפועל על ידי המפגינים נגד טראמפ, המכנים אותו "נאצי" ו"היטלר".
כדי לאמץ את החלופה השנייה, על הדמוקרטים להיות יותר קשוחים באכיפת התקינות הפוליטית, יותר מחוברים לסדר יום המבוסס על טהרת הגזע ויותר זועמים. האופציה הזו תחייב אותם להפוך למפלגה אנטישמית - הרי צריך להאשים מישהו בכישלון המפלגה. ויהודים (לרבות ישראל), שוטרים ונוצרים אוונגליסטים הם היחידים שמותר לשנוא.
מהצעדים הראשונים שאותם נוקטת המפלגה מאז הבחירות, נראה כי הכף כבר הוכרעה לטובת החלופה השנייה. למשל בעובדה שחבר הקונגרס קית אליסון עומד להיבחר ליו"ר המפלגה. מדובר בתפקיד מאוד משמעותי: יו"ר המפלגה הוא מגייס הכספים הראשי, ובתקופות שבהן המפלגה איננה בשלטון, הוא מכהן כדובר העיקרי שלה. כיום מכהן אליסון כיו"ר הלובי הפרוגרסיבי של המפלגה בקונגרס, ובמועמדות שלו תומכים אובמה, סנדרס, יו"ר המיעוט הדמוקרטי בסנאט החדש צ'אק שומר, והיו"ר היוצא הסנאטור הארי ריד.
ב-2006 אליסון עשה היסטוריה, כאשר היה למוסלמי הראשון שנבחר לקונגרס כנציג של נפת בחירות בעיר מיניאפוליס, שבה רוב מוחלט של האוכלוסייה מצביע לדמוקרטים. באותה תקופה חשף סקוט ג'ונסון, בלוגר מקומי, שאליסון המוסלמי הוא אנטישמי.
לפי עדותו, לאורך עשר שנים לפחות, היה אליסון דובר מטעם "אומת האסלאם" בראשות לואיס פרחאן, קבוצה אנטישמית ידועה. בין השאר פרחאן כינה את היהדות "דת הביוב" והאדיר את היטלר. משנחשפה עובדה זו, שיגר אליסון מכתב לקהילה היהודית במיניאפוליס, שבו טען כי היה חבר בארגון לתקופה קצרה, שלא הכיר את העמדות האנטישמיות של הארגון או של העומד בראשו, ושהוא עצמו לא שותף להן. ג'ונסון חשף אז שכל טענותיו היו שקריות.
בשנת 1998, בתור נציג של "אומת האסלאם", אליסון הגן על אישה שאמרה "היהודים הם הלבנים הכי גזעניים". את פיגועי 11 בספטמבר השווה אליסון לשריפת הרייכסטאג ב-1933 והסכים עם חבר בקהל כאשר זה אמר שהיהודים הרוויחו הכי הרבה מהפיגועים.
כחבר קונגרס, אליסון הינו אחד המחוקקים העוינים ביותר לישראל. הוא תומך בתנועת החרם, מכנה את ישראל מדינת אפרטהייד ומשתף פעולה עם ארגונים אסלאמיים, כגון המועצה ליחסים אמריקאיים-אסלאמיים והמועצה האסלאמית של צפון אמריקה. שניהם היו מעורבים בגיוס כספים עבור חמאס, כפי שנחשף במשפט "קרן הארץ הקדושה" שהתנהל במהלך ממשל בוש.
דמוניזציה דמוקרטית
סנדרס, החלופה הפופוליסטית, קורץ לדמוקרטים גם משום שטראמפ ניצח כפופוליסט וגם כי סנדרס לא הפסיד לו. אלא שהאמונה שסנדרס היה מנצח היא לא ריאלית. הרי מרבית האמריקאים מתנגדים לסוציאליזם, וקשה עד בלתי אפשרי להאמין שסנדרס היה משכנע אותם אחרת. אבל יש בעיה נוספת עם האמונה הזו: היא מפספסת את ההבדל בין הפופוליזם של טראמפ לפופוליזם של השמאל.
טראמפ הצליח לנצל מסר פופוליסטי, משום שהמוכנות שלו להגיד דברים שאחרים לא מעיזים לומר הביאה אנשים רבים לראות בו גיבור שישחרר אותם מהרודנות המחשבתית של השמאל. אומנם בשוליים גם לבנים גזענים חשו את השחרור הזה, אבל הוא היה תוצר לוואי. התוצאה העיקרית של לשונו המשוחררת של טראמפ הייתה שמיליוני אנשים רגילים נמשכו אליו. בעוד שחרור הגזענים היה באג במערכת שטראמפ יצר, אצל הפופוליסטים הדמוקרטים שנאה היא הדבר העיקרי. וכאן הדברים הופכים למסובכים עבור היהודים הדמוקרטים.
כפי שאובמה - ועכשיו אליסון - מראים, כאשר דמוקרטים מנצלים מסרים פופוליסטיים, הם עורכים דמוניזציה לאויבים שלהם כדי להפוך אותם לבלתי מקובלים. אובמה למשל דיבר על "החתולים השמנים בוול סטריט". אחרים מדברים על אימפריאליסטים, קפיטליסטים, מתנחלים ובנקאים. וכמובן, כולם אשמים, וכולם יהודים.
אומנם נשמעים כיום קולות בקרב הדמוקרטים, שקוראים להתיר את הרסן ולהניח לאנשים, אבל הם המיעוט. רוב ההנהגה הדמוקרטית קוראת ליותר קשיחות, יותר כעס ורדיקליות. יותר אליסון.
בדיוק כפי שקשה לראות איך סוציאליסט מוצהר כמו סנדרס היה מנצח בבחירות כלליות, כך בלתי אפשרי להבין את ההיגיון הפוליטי שבהחלטה של הדמוקרטים ללכת עוד יותר שמאלה. הרי אין מיליוני מצביעים בשוליים השמאליים של אמריקה שהעדיפו להצביע טראמפ הפעם. אין ממש שוק במרכז הפוליטי עבור מפלגה זועמת, חסרת סובלנות ורדיקלית.
וזה מביא אותנו ליהודים. יהודי ארה"ב הצביעו לדמוקרטים בפער של 3:1, ובקרב ההנהגה היהודית התמיכה בקלינטון הייתה כמעט מוחלטת.
כאשר גורמים אנטישמיים השתלטו על מפלגת הלייבור בבריטניה, רוב המצביעים היהודים נטשו את המפלגה. הם העדיפו לרוב את זכויותיהם כיהודים מעל לחברותם במפלגה. נכון לעכשיו לא נראה כי יהודים דמוקרטים יפעלו כמו אחיהם בבריטניה.
אולי הדוגמה הבולטת לכך היא ההתנהלות של הליגה נגד השמצה של "בני ברית". מאז הבחירות מנהלת הליגה מתקפה חריפה נגד סטיב באנון, היועץ הבכיר של טראמפ, לשעבר מנכ"ל אתר האינטרנט הימני הפופולרי הפרו-ישראלי Breitbart.
בעוד הליגה נגד השמצה מתעלמת מהאנטישמיות המתועדת של אליסון, היא יצאה למסע חסר פשרות נגד באנון, שבו האשימה אותו באנטישמיות. הבעיה היא שבאנון אינו אנטישמי, להפך, הוא אוהד מושבע של ישראל. יהודים שעובדים באתר, כמו יהודים שמכירים אותו אישית, אמרו שבאנון הוא ידיד אמת, גם של ישראל וגם של היהודים. אז מה עומד מאחורי ההשמצות של הליגה נגד השמצות? למה הארגון שהוקם כדי להגן על זכויות האזרח של יהודים אמריקאים תוקף ידיד ישראל ומתעלם לחלוטין מאויב ישראל? למרבה הצער, התשובה נראית מובנת מאליה.
ככל הנראה הליגה נגד השמצה מנסה להסתיר את הכוחות האנטישמיים העולים במפלגה הדמוקרטית. הליגה איננה לבד במערכה. ביום רביעי שעבר בתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים בערים המרכזיות בארה"ב קיימו "שבעה" קולקטיביים, כדי לאפשר לחברי הקהילות להתאבל יחד על תבוסתה של קלינטון. פעולות כאלה - כמו גם השימוש הבלתי מרוסן במונחים כמו "נאצים", "היטלר" ו"גזען" כדי לתאר את טראמפ ואנשי צוותו - נועדו לקשור את היהודים למפלגה הדמוקרטית על ידי דמוניזציה של טראמפ והתעלמות מהאנטישמיות המתחזקת בקרבם. במשך עשרות שנים יהודים אמריקאים עמדו בראש כמעט כל תנועה חברתית. אולם אסור להם לקחת חלק בתנועה האנטישמיות ההולכת ומשתלטת על המפלגה הדמוקרטית.