בעגה העבריינית רווח פעם הביטוי "רחוב העמדה לדין". מין רחובות יוקרתיים כאלה שאם בוצעה פריצה לאחד הבתים בהם ופורץ מוכר עבר שם, במקרה או שלא במקרה, הוא היה נעצר מיד לחקירה, שלרוב הייתה מסתיימת בכתב אישום ובמעצר עד תום ההליכים, עם או בלי ראיות.
בשלושת העשורים האחרונים נערכו בחוק המעצרים שינויים רבים שהגבילו את כוחה של המשטרה "לתפור" תיקים לבדוקאים (חשודים). נאסרו החיפושים הבזויים ברחוב, נולד המושג עיכוב, הוגדרו מחדש עילות המעצר, חודדו קריטריונים להתנהגות בחקירה, הכירו במחויבות לזכות ההיוועצות עם עורך דין, השקיעו הון בסנגוריה ציבורית, זיכו נאשמים עקב הליכים לא תקינים. ועדיין, כל התיקונים והתקנות אינם מונעים מאנשי מודיעין וחקירות להמשיך באיסוף יזום של מידע מודיעיני וראיות על בדוקאים מז'אנר "רחובות העמדה לדין".
בעשורים האלה, השואבים השראה מהמהפכה החוקתית של זכויות האדם אשר יזם והוביל נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אהרן ברק, התפתחה תופעה מקבילה, "שדרת המגזר הציבורי", ונכללים בה עבריינים ובדוקאים מעולמות אחרים: נבחרי ציבור רבים מדי, שהתגלו כמניפולטורים ומפרי אמון במהותם; עושי דבריהם; מאכערים בכירים; מינויים פוליטיים; וכמובן, גם טייקונים מעולם העסקים.
כל אלה כבר גודשים אומנם את בתי המשפט ובתי הכלא, אבל על חוקריהם חלות מגבלות חמורות, וכל הפרה גוררת עריפת ראשים. כך הביא אביגדור ליברמן להדחת ניצב משה מזרחי מתפקידו כראש אגף החקירות במשטרה, והפך לאימת החוקרים, הפרקליטים והיועצים המשפטיים לממשלה, עד שהתיישב בקריה בתל אביב, ואין פוצה פה.
כך, רק לאחרונה פוליטיקאים בעלי עניין מיהרו לעודד את מקורותיהם בעיתונות, כדי לקפד את ראשו של ניצב מני יצחקי, ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, משנודע כי הוא מעז להחזיק במחשב שלו רשימת מידעים מודיעיניים על פוליטיקאים. זה שיצחקי, אחד מקברניטי פרשה 512, החזיק במשך עשר שנים מידע מודיעיני על אימפריית האקסטזי של יצחק אברג'יל ואחרים לא הפריע לאיש. להפך, מחיאות הכפיים על כך אינן דועכות עד היום.
ציר מנדלבליט־יצחקי
השבוע, כאשר הודיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על כך שאין אפילו צורך בבדיקת הסיפור המדהים של רביב דרוקר (יישר כוח!) על המעורבות של בנימין נתניהו ופרקליטו זעוף הפנים בפרשת הצוללות, קפאו כולם לרגע. כולם, למעט דרוקר ובן כספית שבעי האכזבות מסיפורי הזוג נתניהו, אשר המשיכו להחיות את הסיפור עם עוד עדות, עוד מכתב, עוד מייל.
באותו הזמן, אל לשכתו של ראש אח"מ יצחקי זרמו כל העת פניות של עיתונאים סקרנים עם שאלות קיטבג על רקע האיסור לאסוף מידע וראיות ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה. יצחקי, שכל חייו חרש "רחובות העמדה לדין" בג'ינס ובנעלי אולסטאר, עטה אומנם שיער שיבה (מוקדם מדי) מאז עבר לסרוק את "שדרת המגזר הציבורי", אבל כמי שהיה לו חלק פעיל בכניסה לכלא של אהוד אולמרט ושאר בדוקאי השדרה הציבורית, אין לו שום כוונה להתקפל בפני הלשכה של נתניהו - זו אשר מינתה את מנדלבליט למשרת היועמ"ש ואת יוסף שפירא למשרת מבקר המדינה.
במקום העבודה של יצחקי אין דבר כזה להתעלם ממידע מודיעיני, הגם שיש כללים והנחיות חד־משמעיות של היועץ המשפטי לממשלה בכל הקשור למידע רלוונטי הנוגע לנבחרי ציבור בכירים ומיוחסים במיוחד, חברי כנסת, ראשי ממשלה ונשיאי מדינה. במשטרה אומנם לא מעיזים לבצע פעולות חקירה נגד בכירי הכנסת והממשלה (גם ראשי ערים) בלי אישור היועמ"ש והפרקליטות, ופועלים בצורה מאוד סדורה בחלק הזה של העבודה שלהם, אבל כמו הפקידים בשאר משרדי הממשלה, גם להם יש מספיק כלים כדי להתנהל בחוכמה מול חומת הבירוקרטיה. זה בדיוק מה שקרה כאשר ניצב יצחקי התייצב ביום רביעי בלשכתו של מנדלבליט ובידיו חומר מודיעיני, ואולי אפילו ראיות המצדיקות פתיחה בחקירה.