הרברבנות, העמדת הפנים או השוויצריות בלשון הילדים, אינה בהכרח עבריינית. בדרך כלל היא נשארת רברבנות. אלא אם כן הרברבן, באמצעות רברבנותו, מוציא משהו ממישהו, שאלמלא האמין להעמדת הפנים של הרברבן, לא היה נותן לו דבר. לזה קוראים בשפה משפטית קבלת דבר במרמה. למשל, היה מקרה שבו צעיר התחזה לטייס וזכה לחסדיה של אישה שהתרשמה מכישורי הטיס שהוא סיפר לה עליהם. כשהסתבר לה שהוא היה רק רברבן, היא הגישה נגדו תלונה, הוא הואשם והורשע בקבלת דבר במרמה וכמעט באונס.

כל ההקדמה הזאת מובאת בהקשר לכך שיש שאומרים שמקורבים לראש הממשלה בנימין נתניהו מסרו בתצהיר משפטי, שדינו כדין עדות לבית משפט, כי אין לנתניהו קשר או השפעה מהותית על העיתון "ישראל היום". לפי אותם גורמים, מי שנתן את התצהיר העיד עדות שקרית. שכן מהשיחות בין נתניהו למו”ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, כפי שפורסמו והודלפו עד כה, עולה שלראש הממשלה הייתה מעין יכולת להשפיע על "ישראל היום", בניגוד למה שנאמר בתצהיר.
ובכן, זה לא כל כך פשוט. משום, שכאמור, לעתים אנשים מתרברבים שיש להם השפעה ושהם יכולים לגרום לתוצאה כזו או אחרת. אולם בפועל, מלבד ההתרברבות, אין בכך דבר, לפחות לא בפן הפלילי. הקושי הנוסף בעניין "ישראל היום" הוא שבעצם, בפועל, לא קרה כלום. לכאורה היו רק דיבורים בין נתניהו למוזס, אך לא היו להם תוצאות ומעשים, ואיש מהצדדים המעורבים בסופו של יום לא נתן דבר ולא קיבל דבר.



נכון שלעבירה של הפרת אמונים או שוחד אין בהכרח צורך שיהיו גם מעשים, ולעתים כוונות מספיקות. אולם, לעבירה של עדות השקר (אותו תצהיר מהמקורבים כביכול) אין בכך די. לכן אינני סבור שכיוון החקירה צריך להינעל על עבירת עדות השקר. בהחלט ייתכן שמי שחתם על התצהיר בזמן אמת, חתם בידיעה שאכן כך הם פני הדברים. עד כה, מכל מקום, המציאות לא הוכיחה אחרת.