נכון לעכשיו, התמונה היא בוקה ומבולקה. משטרת ישראל נמצאת בימי החקירות הכי גדולים שלה ויוצרת גלים בפוליטיקה. נדמה שהמשטרה היא כמו קבוצת דייגים שיושבת על שפת הנהר, משליכה חכה למים ובכל פעם מעלה דג אחר, פעם דגי בורי קטנים ופעם לוקוס ענק. ויש להם כבר בטן כמעט מלאה. בינתיים נראה שאף דג לא נמלט מהחכה. מה יהיה הלאה? מה יהיה הסוף? או שהביצה תתייבש, וכרגע זה לא נראה הגיוני, או שכך תמשיך להתנהל הפוליטיקה. עם הרעב בא התיאבון.
מעולם לא היה כאן מצעד כזה. גם נתניהו, ששידר עד לאחרונה שהוא יצוק מפלדה, מציג עכשיו בקיעים. הוא מתלונן על התקשורת, מצביע עליה כעל אשמה, אבל כרגע היא הבעיה הכי קטנה שלו. אנשי שלומו אוזלים והולכים, ההתנפלות על המשטרה והתקשורת כבר לא עושה את העבודה, והצרות של נתניהו נראות ממש כמו הצרות של שאול אלוביץ'.
עכשיו זו שעת הכושר של האופוזיציה, אבל אם נדמה לכם שבצד השני ממתינה אופוזיציה רעבה ומוכנה לקרב, אז זהו שלא. מפלגת העבודה לדורותיה היא לוזרית ממדרגה ראשונה. זה התחיל במחדלי יום כיפור ונמשך בסדרת מפלות מפוארת - 77', 81', 84', 88'. אין מה לומר, היו ימים שבהם המערך שמר על יציבות במעבר מהפסד להפסד. ומאז רצח יצחק רבין וההפסד ב־96' יש לנו את נתניהו, למעט הפוגות קטנות עם ברק, אולמרט ושרון.
אם נדמה לכם שהמהפך קרוב, תשכחו מזה. הרזומה של אבי גבאי מושלם, אבל לבד הוא לא יכריע את הכף. כל יום מעמיק את ההנחה שלא יהיה שינוי במפה הפוליטית. וכל יום שבו המשטרה סוגרת על הבכירים מעניק לנו חיזוקים להנחה הזאת. גם אם נתניהו יצטרך לצאת לנבצרות, אין מי שיעשה את המהפך. מי בשמאל או במרכז יכול לכבוש את לב העם?