מבחן לנצ'נר: ממולאים

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר למסע בדרכים כדי לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: ממולאים…

נכון שבעיקרון הם נורא מגוונים: דלעות וארטישוקים, סלקים ותמרים, במילויי פתיתים ופירות יבשים, חזה אווז וגבינת עזים. אבל בסוף – ממולאים תמיד יהיו איזה פלפל או קישוא, מקסימום בצל, מתפקעים מאורז ובשר טחון ושקועים ברוטב עגבניות בסיסי. ודווקא זה, כנראה, סוד הצלחתם: פשוטים וצפויים, מוכרים וביתיים.

הממולאים מגלמים בגופם ובנשמתם נטייה ישראלית לדחוס פנימה, אל תוך המאכל, משהו נגיש שקל להתארגן עליו, ואז לדחוס פנימה, אל תוך הפה והקיבה, משהו משביע ומנחם. ממולאים קיימים, כמובן, בעמים שונים ובתרבויות שונות, אבל אצלנו הם בני משפחה, חלק טבעי ממנה. בערך כמו הפולניוּת, שמשמרת את אופייה בנוסח העיראקי או המרוקאי, הממולאים חוזרים על עצמם כהד, בהבדלי תיבול וניואנס, בכל מטבחי המוצא.

ממולאים הם ישראלים טיפוסיים. תקועים כולם יחד בסיר, מתבשלים במיץ של עצמם, מתנפחים כל אחד בתוכו, לא מתים זה על זה, אבל לא ממש שונים זה מזה, ומתעקשים להישאר באותה הסביבה ולשמור על חום משותף. אין בהם שום טקסיות, בטח שום אלגנטיות, וככה הם גם נאכלים - בלי גינונים, אפילו בלי כללים. טוב להם כפי שהם, בעיניהם, ולא בא להם טוב כשלמישהו אחר יש ביקורת כלפיהם.

בכל זאת, יודו גם הם עצמם, יש בעיה אתם. בנויים בפשטות ככל שהם נראים, הממולאים מתפרקים לפעמים. משהו בלכידות הפנימית, שמבחוץ נראה כל-כך מרשים, קורס במקרים מסוימים – ובנסיבות שנחשפות רק בדיעבד – ונפרד. ואז, כל העסק נראה די רע. המקלים יאמרו אמנם שהטעם לא משתנה ושאפשר לאסוף את מה שהתפזר בכף, אלא שהממולא כבר איבד את זהותו, את מהותו, אפילו את שמו. וגם על הצלחת, אין לך מחזה עגום יותר מממולאים ריקים.

למה כן?

א. מה כבר יכול להיות רע בירק מבושל שבקרבו אורז ובשר טחון. ב. אם לכל העדות ולכל המגזרים יש כאלה, משהו כאן בטוח נכון. ג. בזכות שלום הבית: אחד המאכלים היחידים שבהם לגרסה הבשרית ולגרסה הצמחונית יש אותו המראה, ותכל'ס, אותו הטעם.

למה לא?

א. חסרי מעמד: יותר מדי כתוספת, פחות מדי כמנה. ב. כי באופן מדעי, אם אתה מת על פלפל, תמיד יישאר לך רק הבצל, ולהפך. ג. מה כבר יכול להיות מעניין בירק מבושל שבקרבו אורז ובשר טחון.