ביום שבת בבוקר, שמעה ענבל ליברמן, הרבש"צית של קיבוץ ניר עם בעוטף עזה, רעשים מסוג שונה מזה של המטחים הרגילים מרצועת עזה. מיד עם האזעקות הראשונות כינסה את כיתת הכוננות של הקיבוץ, פתחה את הנשקייה, חילקה לכל אחד מ־12 החברים בכיתה כלי נשק, הציבה אותם בגזרות השונות, זאת אף שההוראה שקיבלה מצה"ל הייתה רק להיכנס לכוננות.
כשהקיבוצים מסביב נפלו אחד אחרי השני לידי מרצחי חמאס, בניר עם הצליחו להדוף אותם לאחור והצילו את חייהם של חברי המשק. ליברמן, בת 25, שהייתה לוחמת ביחידת "עוקץ", בוגרת מכינת "עלמה" למנהיגות נשית, היא הרבש"צית־אישה היחידה בעוטף, והחליפה בתפקידו את הדוד שלה, עמי רבין.
כשמונתה לתפקידה לפני פחות משנה, בירך אותה ראש מועצת שער הנגב, אופיר ליבמן ז"ל, שנפל בקרב על כפר עזה: "אני מלא גאווה בבחירה בענבל. אין גבול ואין תקרת זכוכית בשער הנגב, יש שוויון לכולם ולכולן, בכל התפקידים – גם במליאת המועצה, גם בין מנהלי האגפים ועכשיו גם בתחום הביטחוני. אני מאחל לענבל הצלחה גדולה בשם כל קהילת שער הנגב, ומקווה שלא תהיה פעילה מדי".
סיפור התושייה של ליברמן, הוא רק אחר מעשרות סיפורי גבורה של רבש"צים בעוטף וביישובי הדרום, שהגנו בגופם ממש על היישובים שנמצאים תחת אחריותם. הם הסתערו, נלחמו, הובילו את כיתות הכוננות הקטנות שלהם, עמדו באומץ מול המחבלים, בלי סיוע וגיבוי צבאי במשך שעות ארוכות. חלקם נפצעו, חלקם נרצחו.
אלא שלטרגדיה האנושית המזעזעת, קדם חלם צבאי־כלכלי: במשך השנים האחרונות נלחמים הרבש"צים על הכרה, שכר, תנאים, עיבוי כיתות הכוננות העלובות וחימושן. הם ניסו להסביר עד כמה התפקיד שלהם חשוב וקריטי להגנה על האזרחים ברגע האמת - ובמקום שירימו אותם על נס, יטפחו, יאמנו, מתייחסים אליהם כאל סרח עודף, מכנים אותם "רכיבי ביטחון", כאילו היו עמוד תאורה מעל השער ולא גיבורים.
איתי הופמן, שמוביל את ארגון הרבש"צים מבית ההסתדרות הלאומית, כועס. אנחנו מנסים לשוחח ביום השלישי ללחימה, אחרי שלא עצם עין, ברווח בין טלפונים שלא פוסקים. באחד מהם הוא נשאל על ידי גורם צבאי איזה ציוד הוא צריך. הוא נותן רשימה, מדים, נשקים, והתשובה שהוא שומע, "אני רושם, אבל תדע שלא תקבל הכל"...
הוא בן 48, גרוש פלוס שלושה שגר עם בת הזוג שלו בקיבוץ מעוז חיים ליד בית שאן, במקור מיקנעם. שירת כלוחם בעוקץ ובמילואים בסיירת קרבית, וטיפח קריירת הייטק מבטיחה, שעברה, בין היתר, ב"טאואר סמיקונדקטור" ובקבוצת "תמה". הוא עבד סביב השעון, טס לחו"ל, בקושי היה בבית, עד שהחליט להוריד הילוך, עבר לקיבוץ, וכשהשמירה על היישובים עברה ממג"ב לידי צה"ל, הוא החליט לגשת למכרז של מעוז חיים למשרת הרבש"ץ.
"היו כמה מועמדים לתפקיד, היה לי ראיון עם המח"ט ונבחרתי", הוא אומר. "זה תפקיד בלי קצובת זמן ומורכב מאוד. אתה אמור לתאם את הגורמים הביטחוניים מול היישוב, אחראי על מרכיבי הביטחון, שזה אומר גדרות, תאורת גדר, שער, רכב ביטחון, נוהלי צבא, עובר ביקורות של חטיבה, גדודים, ביקורות מטכ"ליות.
"אתה חייב להיות זמין 24/7, מוכן לכל תרחיש. אין דבר כזה לצאת מהיישוב באופן ספונטני, כי אני חייב להיות מתואם עם המחליף שלי, שגם הוא אושר על ידי הצבא, כל חופשה מתוכננת. יש סה"כ 430 רבש"צים ברחבי הארץ ו־600 ממלאי מקום. לפני חמש שנים איגדתי את כולם תחת ההסתדרות הלאומית, שהייתה היחידה שהסכימה לקבל אותנו, כי גם כאן הכל פוליטיקה. יש לנו קבוצת וואטסאפ, רכזי גזרות, בנינו ארגון מסודר שיודע להעביר החלטות ומידע".
העובדה שיש להם שלושה בוסים שמחזיקים אותם במשכורת יוצרת מצבים אבסורדיים כמו ביישוב מעון באיו"ש. לפי ההנחיות, פלסטינים חייבים ליווי של מאבטח כשהם נמצאים בכניסה ליישוב. במזכירות החליטו להתקין שלט ליישוב וכשהפועלים הפלסטינים הגיעו לעבודה בלי מאבטח, הרבש"ץ לא אפשר להם לעבוד, כי אם היה עוצם עין, הוא היה נשפט אצל המח"ט, מה שיכול להסתיים במאסר.
"ביישוב כעסו עליו והזמינו אותו לשימוע. הגענו אליו עם שלושה עורכי דין, שטחנו את הטענות שלנו והם הסכימו לתת לו תקופת ניסיון. ככה זה. אם למישהו בא לפטר אותך ביישוב, אין בעיה, אם למח"ט לא בא עליך, אתה הולך הביתה.
"כתבתי להם, 'אתם חוד החנית של ביטחון ישראל, מנעתם בגופכם טבח נוראי ברבים מהיישובים'. במשך יומיים וחצי הם עמדו לבד, עם מחסור באמצעים, עם M16, בלי אימונים, עם כוחות מקוצצים, בלי תקנים, רכבים והקצאות, והצילו את המדינה מאסון הרבה יותר גדול. אם בפגישות שערכתי עם משרד הביטחון היו רק מקשיבים למה שביקשתי, היינו מונעים לפחות חלק מהטבח הזה.
"ביקשתי שיחזירו לכיתות הכוננות ביישובים עורפיים את הנשקים, ולחלק מצמודי הגדר לקחו את הנשקים. קיצצו את מספר האנשים בכיתת כוננות לחמישה־שישה במקום 16. בחלק מהיישובים אין רכבי ביטחון, באיו"ש ובעוטף עזה לקחו רכבים ממוגנים. ביקשתי שיכירו בנו. הכנו הצעת חוק שמתבססת על המעבר של כיבוי אש למשרד לביטחון לאומי והיינו בטוחים שמשרד הביטחון ישמח להיפטר מאיתנו. מתברר שההפך.
"למה שיוותרו? תחשבי כמה מיליארדים מסתובבים סביב מרכיב הביטחון המכונה גם רבש"ץ. כמה קצינים בצבא יושבים על הגב שלנו ומקבלים משכורת, פקידים שמחליטים איזה מנורת לד לשים בתאורת גדר, כמה חברות רכבים, מיגון גלגלים, מועצות ויישובים שמקבלים איש ביטחון בחינם ויכולים לרדות בו. משרד הבטחון מאושר שאנחנו תחתיו, אבל לא שלו.
"אנחנו נבוא חשבון עם כל אלה שזלזלו בנו ורצו לפגוע בביטחונם של מיליון תושבים. אסון הכרמל עורר את המודעות למצבם של הכבאים, והאסון הזה יהפוך את הרבש"צים לחלק ממערכת הביטחון ולא יסתמכו על חוק השמירה שנחקק ב־1964 וכבר לא רלוונטי לשום דבר. נפתחת עכשיו חזית גם בצפון. לקחו לצמודי הגדר את הנשקים והעבירו אותם לחטיבה 300. עשיתי סבב רבש"צים שם, ושמעתי שם דברים ששרפו לי האוזניים".
אילת, שעת ערב מאוחרת. חברי קיבוץ סופה, שבו נמנע אסון כבד בזכותו של הרבש"ץ, עומדים בלובי ומחכים. דלת הכניסה מסתובבת. בחור צעיר, מזוקן, נכנס פנימה, על חולצתו השחורה, שלא הוחלפה מיום שבת, כתוב רבש"ץ, הנשק הארוך עליו, נכנס פנימה. כולם מוחאים לו כפיים דקות ארוכות. חלקם בוכים. הוא עומד נבוך מולם, ומחבק אחד אחד. הם יודעים שחלק מהם עומדים שם בזכותו, למרות הפאשלה המודיעינית־ביטחונית שעוד תיחקר. כמו שראינו גם בגזרות אחרות מאז השבת שעברה: דווקא האנשים שמדינת ישראל מזלזלת בהם כבר שנים, הם מי שעמדו עם האצבע בסכר ולא נתנו לו להפוך לשיטפון, מקווים שברגע האמת המדינה תתעשת ותעזור. עבור חלקם העזרה הגיעה מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף